הרבי הקודם מתאר בלקוטי דיבורים (ח"ד ע' רי) "המאסר הותחל רבע על שעה שלישית לילה בליל ג׳ אור ליום רביעי חמשה עשר לחדש סיון תרפ״ז ונמשך עד שעה חצי השני׳ צהרים ביום הראשון בשלישי לחדש תמוז תרפ״ז, בעיר לענינגראד — פטרסבורג. שמונת עשר יום אחת עשרה שעות וחמשה עשר מינוט".

יום זה לכאורה הוא יום עצוב, יום של תהלים ובכיות, יום הספד ותעניות.

אבל בדור השביעי – אין דבר שלא מגלים בו את ההסתכלות הפנימית והעמוקה יותר – ט"ו סיון נהפך מיום של בכי ליום של אתחלתא דגאולה, ליום של התעוררות בהפצת המעיינות.

להסתכלות חדשה על התאריך ט"ו סיון קראו את החוברת

ללימוד המאמר שיצא לקראת ט"ו סיון תשמ"ט – לחץ כאן

ללימוד המאמר שיצא לקראת ט"ו סיון תש"נ – לחץ כאן

חדש! ללימוד המאמר שיצא לקראת ט"ו סיון תנש"א מנוקד – לחץ כאן

The post ראית פעם מישהו ששמח להכנס לכלא? appeared first on התאחדות החסידים לקבלת פני משיח.

The post מה קרה בי"ט טבת? ואיך זה קשור אליך? appeared first on התאחדות החסידים לקבלת פני משיח.

להדפסה >> לחץ כאן

The post יו"ד-י"א שבט בפתח – מה זה אומר לנו? appeared first on התאחדות החסידים לקבלת פני משיח.

(משיחת ליל ר"ח כסלו תשמ"ט – בלתי מוגה)

ללימוד יומי בטקסט >> : לחץ כאן

להורדה בקובץ PDF >> לחץ כאן

להורדה בקובץ תמונה לרשתות חברתיות >> לחץ כאן

The post פתגמים קצרים לחודש כסלו appeared first on התאחדות החסידים לקבלת פני משיח.

בהקשר לכך אנו מגישים לוח יומי ללימוד תוך שנתי עם אפשרות מעקב וסימון ההתקדמות האישית

The post מורה שיעור ללימוד הפרשה החסידית appeared first on התאחדות החסידים לקבלת פני משיח.

אות ח

(מסכת שבת פרק כב)

א. חָבִית משקה שֶׁנִּשְׁבְּרָה בשבת, אסרו חכמים לקלוט את כל תוכנה בכלים רבים, אלא מַצִּילִין הֵימֶנָּה (ממנה) כמות הנדרשת עבור מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת, ותו לא. וְאוֹמֵר לַאֲחֵרִים: בּוֹאוּ וְהַצִּילוּ לָכֶם משקה לצורך שלשת סעודותיכם. וּבִלְבַד שֶׁיקלוט את המשקים באמצעות הכלים בלבד, ולּא יְסַפֵּג מהחבית בספוג ויטיף ממנו לכליו. דין נוסף: אֵין סוֹחֲטִין אֶת הַפֵּרוֹת לְהוֹצִיא מֵהֶן מַשְׁקִין; וְאף אִם יָצְאוּ מי הפירות מֵעַצְמָן – אֲסוּרִין בשתיה באותה שבת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם היו אותם פירות מכונסים לְשם אכָלִין – הַמשקה היּוֹצֵא מֵהֶן מעצמו מֻתָּר בשתיה, וְרק אִם היו מכונסים מלכתחילה לְשם סחיטת המַּשְׁקִין שלהם – המשקה הַיּוֹצֵא מֵהֶן מעצמו אָסוּר בשתיה באותה שבת. חַלּוֹת דְּבַשׁ שֶׁרִסְּקָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת, ועדיין לא נסחט מתוכם הדבש כולו, וְיָצְאוּ מֵעַצְמָן בשבת – אֲסוּרִים באכילה באותה שבת; וְרַבִּי אֶלְעָזָר מַתִּיר.

ב. כָּל מאכל שֶׁבָּא בְּמים חַמִּין והתבשל בהם מֵעֶרֶב שַׁבָּת – שׁוֹרִין אוֹתוֹ בַּחַמִּין בַּשַּׁבָּת; וְכָל מאכל שֶׁלּא בָּא בַּחַמִּין מֵעֶרֶב שַׁבָּת – מְדִיחִין אוֹתוֹ בלבד בַּחַמִּין בַּשַּׁבָּת, אבל אסור לשרותו בהם; חוּץ מִן הַמָּלִיחַ הַיָּשָׁן (דג מלוח לאחר שנה ממליחתו) וְדָגִים מְלוּחִים קְטַנִּים, וְקוּלְיָס הָאִסְפָּנִין (מין דג קל-בישול מאספמיא), שֶׁהֲדָחָתָן זוֹ במים החמים – הִיא גְּמָר מְלַאכְתָּן ודרך בישולם הרגיל, ואסורה בשבת.

ג. שׁוֹבֵר אָדָם אֶת הֶחָבִית אם אינו יכול לפותחה, על מנת לֶאֱכל הֵימֶנָּה (ממנה) גְּרוֹגְרוֹת (תאנים יבשות), וּבִלְבַד שֶׁלּא ישברנה בצורה נאה ויִתְכַּוֵּן לַעֲשׁוֹת ממנה כְּלִי ראוי. וְכן אֵין נוֹקְבִים מְגוּפָה (מכסה-חרס) שֶׁל חָבִית כדי להוציא את המשקה שבה, אלא יש להסיר את המכסה בשלימותו; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים מַתִּירִין גם לחורר את המכסה. וּלכל הדעות – לא יִקְּבֶנָּה (לא יחורר את המגופה) מִצִּדָּהּ; וְאִם הָיְתָה נְקוּבָה כבר, לא יִתֵּן עָלֶיהָ שַׁעֲוָה כדי לסתום את החור, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמָרֵחַ את השעווה ועובר בכך על מלאכת 'ממחק'. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶה בָּא לִפְנֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בִּמדינת עֲרָב, באדם שסתם את החבית בשעווה, וְאָמַר עליו רבן יוחנן בן זכאי: חוֹשֵׁשְׁנִי לוֹ מִספק שמא מרח את השעווה ונתחייב חַטָּאת.

ד. נוֹתְנִין בשבת תַּבְשִׁיל לְתוֹךְ הַבּוֹר שאין בו מים, בִּשְׁבִיל שֶׁיְּהֵא שָׁמוּר בקור היחסי, וְכן מותר להניח אֶת הַמַּיִם הַיָּפִים וראויים לשתיה בְּבור מים רָעִים בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּצַנּוּ (יתקררו), וְאף אֶת המשקה הַצּוֹנֵן בַּחַמָּה (בשמש) בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּחַמּוּ. מִי שֶׁנָּשְׁרוּ (נפלו) כֵּלָיו (בגדיו) בעת הילוכו בַּדֶּרֶךְ ונרטבו בַּמַּיִם, מְהַלֵּךְ בָּהֶן כמו שהם וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שיחשדו בו כי כיבס אותם. הִגִּיעַ לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה והראשונה בכניסתו לעיר, שׁוֹטְחָן שם בַּחַמָּה לייבוש, אֲבָל יעשה זאת בזווית מוסתרת ולא במקום גלוי כְּנֶגֶד הָעָם.

ה. הָרוֹחֵץ בְּמֵי מְעָרָה וּבְמֵי טְבֶרְיָא החמים וְנִסְתַּפַּג (התנגב), אֲפִלּוּ השתמש בְּעֶשֶר אֲלֻנְטִיאוֹת (מגבות) שונות, ואינן רטובות כל כך – לא יְבִיאֵם ויחזירם בְּיָדוֹ בשבת, מחשש סחיטה; אֲבָל עֲשָרָה בְּנֵי אָדָם, אף אם הם מִסְתַּפְּגִין (מתנגבים) בַּאֲלֻנְטִית (מגבת) אַחַת, ומנגבים בה את פְּנֵיהֶם יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם, אינם חוששים לסחיטתה (שהרבים מזכירים אחד לרעהו), וּמְבִיאִין אוֹתָהּ בְּיָדָן.

ו. סָכִין בשבת את הגוף בשמן וּמְמַשְׁמְשִׁין בזמן הסיכה בִּבְנֵי מֵעַיִם, אֲבָל לא מִתְעַמְּלִין ומשפשפים את הגוף בחוזקה, וְלא מִתְגָּרְדִין בכלי המיוחד לכך. אֵין יוֹרְדִין בשבת לְנהר קוֹרְדִּימָה שקרקעיתו בוצית ומחליקה, וְאֵין עוֹשִין אַפִּיקְטְוִיזִין (גורמים להקאת אוכל) על ידי שתיית סם המיוחד לכך, וְאֵין מְעַצְּבִין – מתקנים ומיישרים אֶת עצמות וחוליות התינוק הַקָּטָן לאחר יום לידתו, וְאֵין מַחֲזִירִין למקומו אֶת הַשֶּׁבֶר – עצם שנשברה. מִי שֶׁנִּפְרְקָה (יצאה ממקומה) יָדוֹ וְרַגְלוֹ – לא יִטְרְפֵם (ישטפם וישפשפם) בְּצוֹנֵן; אֲבָל רוֹחֵץ הוּא את ידיו ורגליו כְּדַרְכּוֹ במים צוננים, וְאִם נִתְרַפָּא – נִתְרַפָּא.

אות נ

(מסכת סנהדרין פרק ו)

על פרק זה העיד הרבי מלך המשיח שליט"א בהתוועדות ו' תשרי תשכ"ח, כי למד אותו בסדר המשניות על שם אמו.

א. נִגְמַר הַדִּין בבית הדין, ונפסק לנידון דין סקילה – מוֹצִיאִין אוֹתוֹ לְסָקְלוֹ. בֵּית הַסְּקִילָה הָיָה חוּץ לְבֵית דִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל. במשך זמן הובלתו של הנסקל אל בית הסקילה, אדם אֶחָד עוֹמֵד עַל פֶּתַח בֵּית דִּין וְהַסּוּדָרִין בְּיָדוֹ, וְאָדָם אֶחָד רוֹכֵב על הַסּוּס ועומד במרחק רָחוֹק מִמֶּנּוּ אך קרוב מספיק בכְּדֵי שֶׁיְּהֵא רוֹאֵהוּ. אם אוֹמֵר אֶחָד בבית הדין: יֶשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו (על הנסקל) זְכוּת, הַלָּה (העומד על פתח בית הדין) מֵנִיף בַּסּוּדָרִין וְהַסּוּס רָץ אל הנסקל וּמַעֲמִידוֹ שלא ימשיך ללכת, שמא יפסקו בית הדין לטובתו. וַאֲפִלּוּ הוּא (הנסקל) אוֹמֵר: יֶשׁ לִי לְלַמֵּד עַל עַצְמִי זְכוּת, מַחֲזִירִין אוֹתוֹ לבית הדין, אֲפִלּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְעָמִים, וּבִלְבַד שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו. מָצְאוּ לוֹ בבית הדין זְכוּת, פְּטָרוּהוּ מעונש הסקילה, וְאִם לָאו, יוֹצֵא לִסָּקֵל. וְכָרוֹז יוֹצֵא לְפָנָיו: אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי יוֹצֵא לִסָּקֵל עַל שֶׁעָבַר עֲבֵרָה פְלוֹנִית, וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֵדָיו, כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹ זְכוּת או שביכולתו להזים את העדים – יָבֹא וִילַמֵּד עָלָיו, ואז יעיינו בדינו מחדש, וייתכן שיפטרוהו:

ב. הָיָה רָחוֹק מִבֵּית הַסְּקִילָה כְּעֶשֶׂר אַמּוֹת, אוֹמְרִים לוֹ: הִתְוַדֵּה על כל עוונותיך, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ הַמּוּמָתִין מִתְוַדִּין, שֶׁכָּל הַמִּתְוַדֶּה יֶשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְעָכָן שנענש בסקילה על מעילתו בחרמים, שֶׁאָמַר לוֹ יְהוֹשֻׁעַ לפני סקילתו: בְּנִי, שִׂים נָא כָבוֹד לַה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל, וְתֶן לוֹ תוֹדָה (הודאה ווידוי על כל חטאיך) וְגוֹ', וַיַּעַן עָכָן אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמַר: אָמְנָה (אמת הדבר), אָנֹכִי חָטָאתִי לַה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל וְכָזֹאת וכזאת עשיתי וְגוֹ' (ובכך התוודה גם על חטאיו בעבר). וּמִנַּיִן שֶׁכִּפֶּר לוֹ וִדּוּיוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ: מֶה עֲכַרְתָּנוּ, יַעְכָּרְךָ ה' בַּיּוֹם הַזֶּה. הַיּוֹם הַזֶּה אַתָּה עָכוּר, וְאִי אַתָּה עָכוּר לָעוֹלָם הַבָּא. וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִתְוַדּוֹת ולפרט חטאים מסויימים, אוֹמְרִים לוֹ: אֱמֹר: תְּהֵא מִיתָתִי כַפָּרָה עַל כָּל עֲוֹנוֹתָי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיָה הנסקל יוֹדֵעַ שֶׁהוּא מְזֻמָּם (שעדיו זממו להמיתו בעדות שקר), אוֹמֵר: תְּהֵא מִיתָתִי כַּפָּרָה עַל כָּל עֲוֹנוֹתַי חוּץ מֵעָוֹן זֶה. אָמְרוּ לוֹ לרבי יהודה: אִם כֵּן, יְהוּ כָל אָדָם אוֹמְרִים כָּךְ כְּדֵי לְנַקּוֹת אֶת עַצְמָן, ויבזו את החלטת בית הדין:

ג. הָיָה רָחוֹק מִבֵּית הַסְּקִילָה אַרְבַּע אַמּוֹת, מַפְשִׁיטִין אוֹתוֹ אֶת בְּגָדָיו. הָאִישׁ, מְכַסִּין אוֹתוֹ מִלְּפָנָיו במקום צניעותו. וְהָאִשָּׁה, מכסים את מקומותיה הצנועים מִלְּפָנֶיהָ וּמֵאַחֲרֶיהָ. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הָאִישׁ נִסְקָל עָרֹם ורק מקום צניעותו מכוסה, וְאֵין הָאִשָּׁה נִסְקֶלֶת עֲרֻמָּה כלל, אלא מכוסה כולה:

ד. בֵּית הַסְּקִילָה הָיָה גָבוֹהַּ שְׁתֵּי קוֹמוֹת (כפול מגובהו של אדם ממוצע). אֶחָד מִן הָעֵדִים דּוֹחֲפוֹ עַל מָתְנָיו על מנת שיפול ולבו לארץ, ולאחר שנֶהְפַּךְ ונפל עַל לִבּוֹ, הוֹפְכוֹ עַל מָתְנָיו ומניחו כשפניו כלפי מעלה. אִם מֵת בָּהּ (בדחיפה זו), יָצָא ידי עונש הסקילה. וְאִם לָאו, הַשֵּׁנִי נוֹטֵל אֶת הָאֶבֶן וְנוֹתְנָהּ (משליכה) עַל לִבּוֹ. אִם מֵת בָּהּ (בהשלכת האבן האחת), יָצָא ידי עונש הסקילה. וְאִם לָאו, רְגִימָתוֹ בְכָל יִשְׂרָאֵל עד שימות, שֶׁנֶּאֱמַר: יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ, וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה. כָּל הַנִּסְקָלִין נִתְלִין לאחר מותם, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ נִתְלֶה אֶלָּא הַמְגַדֵּף שם שמיים וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. הָאִישׁ – תּוֹלִין אוֹתוֹ ופָּנָיו כְּלַפֵּי הָעָם, וְהָאִשָּׁה פָּנֶיהָ כְלַפֵּי הָעֵץ, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הָאִישׁ נִתְלֶה וְאֵין הָאִשָּׁה נִתְלֵית כלל. אָמַר לָהֶן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לחכמים: וַהֲלֹא שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח תָּלָה נָשִׁים בְּאַשְׁקְלוֹן? אָמְרוּ לוֹ חכמים: מעשהו של שמעון בן שטח היה הוראת שעה בלבד, ולא תאם לדיני הסקילה, שהרי שְׁמֹנִים נָשִׁים תָּלָה, וְאֵין דָּנִין שְׁנַיִם בְּיוֹם אֶחָד. כֵּיצַד תּוֹלִין אוֹתוֹ? מְשַׁקְּעִין אֶת הַקּוֹרָה בָאָרֶץ, וְהָעֵץ הקטן היה תחוב בראשה ויוֹצֵא ובולט מִמֶּנָּה, שעליו ייתלה הנסקל, וּמַקִּיף התליין וקושר את שְׁתֵּי יָדָיו של הנסקל זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ, וְתוֹלֶה אוֹתוֹ בידיו הקשורות. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הַקּוֹרָה מֻטָּה עַל הַכֹּתֶל ללא נעיצה בארץ, וְתוֹלֶה אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהַטַּבָּחִין עוֹשִׂין בבהמותיהם השחוטות. את התלייה מתחילים סמוך לשקיעת החמה, וּמַתִּירִין אוֹתוֹ מִיָּד לאחריה, כדי לקבור אותו לפני השקיעה. וְאִם לָן הנסקל על קרש התליה, עוֹבֵר עָלָיו התליין בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ, כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ, כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְגוֹ'. כְּלוֹמַר, אם יישאר תלוי, יאמרו העוברים ושבים: מִפְּנֵי מָה זֶה תָלוּי? מִפְּנֵי שֶׁבֵּרַךְ (במשמעות שלילית) אֶת הַשֵּׁם, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל:

ה. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם מִצְטַעֵר ונענש על עוונותיו, שְׁכִינָה מַה הַלָּשׁוֹן אוֹמֶרֶת, כִּבְיָכוֹל? קַלַּנִי (קל עלי העולם) מֵרֹאשִׁי, כלומר: כבד וכואב עלי ראשי, קַלַּנִי מִזְּרוֹעִי (כבדה וכואבת זרועי). אִם כֵּן הַמָּקוֹם מִצְטַעֵר עַל דָּמָם שֶׁל רְשָׁעִים שֶׁנִּשְׁפַּךְ, קַל וָחֹמֶר עַל דָּמָם שֶׁל צַדִּיקִים. וְלֹא זוֹ (הלנת הנתלה) בִלְבַד אסורה, אֶלָּא כָּל הַמֵּלִין אֶת מֵתוֹ, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. הֱלִינוֹ לִכְבוֹדוֹ לְהָבִיא לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִים, אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו. וְלֹא הָיוּ קוֹבְרִין אוֹתוֹ (את הנענש בידי בית דין) בְּקִבְרוֹת אֲבוֹתָיו, אֶלָּא שְׁתֵּי בָתֵּי קְבָרוֹת הָיוּ מְתֻקָּנִין לְבֵית דִּין: אַחַת לַנֶּהֱרָגִין וְלַנֶּחֱנָקִין, וְאַחַת לַנִּסְקָלִין וְלַנִּשְׂרָפִין:

ו. נִתְעַכֵּל הַבָּשָׂר בקברו המיוחד של המומת, מְלַקְּטִין אֶת הָעֲצָמוֹת וְקוֹבְרִין אוֹתָן בִּמְקוֹמָן שבקברות אבותיו. וְהַקְּרוֹבִים בָּאִים לאחר המתתו וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹם הַדַּיָּנִים וּבִשְׁלוֹם הָעֵדִים, כְּלוֹמַר שֶׁאֵין בְּלִבֵּנוּ עֲלֵיכֶם כְּלוּם, שֶׁדִּין אֱמֶת דַּנְתֶּם. וְלֹא הָיוּ מִתְאַבְּלִין, אֲבָל אוֹנְנִין, שֶׁאֵין אֲנִינוּת זו אֶלָּא צער בַלֵּב:

אות ה

(מסכת ברכות פרק ט)

א. הָרוֹאֶה מָקוֹם שֶׁנַּעֲשׂוּ בוֹ נִסִּים לְיִשְׂרָאֵל, אוֹמֵר: בָּרוּךְ אתה ה' אלוקינו מלך העולם, שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה. ועל ראיית מָקוֹם שֶׁנֶּעֶקְרָה מִמֶּנּוּ עֲבוֹדָה זָרָה, אוֹמֵר: בָּרוּךְ שֶׁעָקַר עֲבוֹדָה זָרָה מֵאַרְצֵנוּ:

ב. עַל הַזִּיקִין (כוכב שביט), וְעַל הַזְּוָעוֹת (רעידות אדמה), וְעַל הַבְּרָקִים, וְעַל הָרְעָמִים, וְעַל הָרוּחוֹת (הבאות בסערה), אוֹמֵר: בָּרוּךְ שֶׁכֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ מָלֵא עוֹלָם. עַל הֶהָרִים, וְעַל הַגְּבָעוֹת, וְעַל הַיַּמִּים, וְעַל הַנְּהָרוֹת, וְעַל הַמִּדְבָּרוֹת, אוֹמֵר: בָּרוּךְ עוֹשֵׂה מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָרוֹאֶה אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל אוֹמֵר: בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל, בִּזְמַן שֶׁרוֹאֶה אוֹתוֹ לִפְרָקִים (אחת לשלשים יום). עַל הַגְּשָׁמִים וְעַל הַבְּשׂוֹרוֹת הַטּוֹבוֹת אוֹמֵר: בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, וְעַל שְׁמוּעוֹת רָעוֹת אוֹמֵר: בָּרוּךְ דַּיַּן הָאֱמֶת:

ג. בָּנָה או קנה בַיִת חָדָשׁ, וְקָנָה כֵלִים חֲדָשִׁים, אוֹמֵר: בָּרוּךְ אתה ה' אלוקינו מלך העולם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וקיימנו והגיענו לזמן הזה. מְבָרֵךְ אדם עַל הָרָעָה את הברכה הראויה לה, למרות שצפוי לצמוח ממנה מֵעֵין הַטּוֹבָה, וְעַל הַטּוֹבָה את הברכה הראויה לה, גם אם עתידה להיות מֵעֵין הָרָעָה. הַצּוֹעֵק ומתפלל על דבר שאירע לְשֶׁעָבַר ואי אפשר לשנותו – הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא. כֵּיצַד. הָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת לאחר ארבעים יום, ונגמרה צורתו של הולד, וְאָמַר האב: יְהִי רָצוֹן שֶׁתֵּלֵד אִשְׁתִּי זָכָר, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא. הָיָה בָא בַדֶּרֶךְ וְשָׁמַע קוֹל צְוָחָה בָּעִיר, וְאָמַר: יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא יִהְיוּ אֵלּוּ הצווחים בְּנֵי בֵיתִי, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא:

ד. הַנִּכְנָס לִכְרַךְ (עיר גדולה) מִתְפַּלֵּל שְׁתַּיִם, אַחַת בִּכְנִיסָתוֹ וְאַחַת בִּיצִיאָתוֹ. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, אַרְבַּע, שְׁתַּיִם בִּכְנִיסָתוֹ וּשְׁתַּיִם בִּיצִיאָתוֹ, וְהסיבה לכך היא, משום שעל האדם תמיד להיות נוֹתֵן הוֹדָאָה לְשֶׁעָבַר, וְצוֹעֵק לֶעָתִיד לָבֹא:

ה. חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה בלב שלם, כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה בשמחה שלמה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. ופירוש הפסוק הוא: עליך לאהוב את ה' בְּכָל לְבָבְךָ – בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ, בְּיֵצֶר טוֹב וּבְיֵצֶר רָע. וּבְכָל נַפְשְׁךָ – אֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשֶׁךָ. וּבְכָל מְאֹדֶךָ – בְּכָל מָמוֹנֶךָ. דָּבָר אַחֵר: בְּכָל מְאֹדֶךָ – בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לְךָ, בין בטוב הגלוי ובין שלא – הֱוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד. לֹא יָקֵל אָדָם אֶת רֹאשׁוֹ (ינהג בקלות ראש) כְּנֶגֶד שַׁעַר הַמִּזְרָח של הר הבית, שֶׁהוּא מְכֻוָּן כְּנֶגֶד בֵּית קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים. לֹא יִכָּנֵס לְהַר הַבַּיִת בְּמַקְלוֹ, וּבְמִנְעָלוֹ, וּבְפֻנְדָּתוֹ (כיס המעות החגור על מתניו), וּבְאָבָק שֶׁעַל רַגְלָיו, וְלֹא יַעֲשֶׂנּוּ קַפַּנְדַּרְיָא (קיצור דרך ממקום למקום), וּרְקִיקָה אסורה גם היא מִקַּל וָחֹמֶר. כָּל חוֹתְמֵי בְרָכוֹת שֶׁהָיוּ בַמִּקְדָּשׁ, הָיוּ אוֹמְרִים בסיום הברכה: ברוך אתה ה' אלוקי ישראל מִן הָעוֹלָם (ולא "ברוך אתה ה'" בלבד). מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַמִּינִין, וְאָמְרוּ, אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד (העולם הזה בלבד), הִתְקִינוּ חכמים שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים: ברוך אתה ה' אלוקי ישראל מִן הָעוֹלָם (הזה) וְעַד הָעוֹלָם (הבא). וְהִתְקִינוּ, שֶׁיְּהֵא אָדָם שׁוֹאֵל אֶת שְׁלוֹם חֲבֵרוֹ בַּשֵּׁם ה', שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם, וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים: ה' עִמָּכֶם, וַיֹּאמְרוּ לוֹ, יְבָרֶכְךָ ה'. וְאוֹמֵר: ה' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל. וְאוֹמֵר: אַל תָּבוּז (למנהגי אבותיך) כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ (אומתך). וְאוֹמֵר: עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' (כאשר יש צורך לקדש שם שמיים) הֵפֵרוּ תוֹרָתֶךָ (החלו לשאול בשם ה' למרות חשש הזכרתו לבטלה). רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: בתקופה בה ישנם אנשים אשר הֵפֵרוּ תוֹרָתֶךָ – עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' ולתקן תקנות חדשות:

The post סדר לימוד משניות – ו' תשרי appeared first on התאחדות החסידים לקבלת פני משיח.

בקשר עם כ' מנחם אב – יום ההילולא של הרה"ג ר' לוי יצחק שניאורסאהן, מובאים כאן על פי בקשת הרבי "ללמוד בהתוועדות מתורתו".

תוכלו למצוא כאן קטע מהזוהר עם ביאורו של בעל ההילולא – הרה"ג ר' לוי יצחק שניאורסאהן, ועם ביאור של הרבי על הביאור של אביו.

ללימוד מתורתו של בעל ההילולא – לחצו כאן

לחביבות הענין ובהתאם לרגש החסידי, מובא כאן גם סדר לימוד משניות מבוארות על פי השם של בעל ההילולא.

ללימוד המשניות – לחצו כאן

The post מנהיג מדינה ההיא – מה זה אומר? appeared first on התאחדות החסידים לקבלת פני משיח.

The post בחמשה עשר באב – צריך לרקוד appeared first on התאחדות החסידים לקבלת פני משיח.

יש לך אולי עוד שאלות?

הרבי מסביר את הכל – רק תקרא, וכבר תבין את הכל

לחיים!

The post ט"ו אלול – מה זה אומר? appeared first on התאחדות החסידים לקבלת פני משיח.

חמשה עשר באב

מבואר בספרים מעלת היום טוב דחמשה עשר באב לגבי שאר ימים טובים – להיותו לאחרי גודל הירידה דתשעה באב, ענין החורבן והגלות, אשר, ירידה זו היא צורך עלי', עד לעלי' הכי גדולה – גאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו[1] . . בחמשה עשר באב מאיר מעין הגילוי דלעתיד (ביטול הירידה דתשעה באב, ויתירה מזה – שנהפך לששון ולשמחה וליום טוב), ולכן נעשה יום טוב גדול יותר מכל שאר הימים טובים[2].

הגמרא אומרת (בסוף מס' תענית), ש"מחמשה עשר באב ואילך תשש כתה של חמה כו' מכאן ואילך דמוסיף יוסיף", ופרש"י[3]: "מחמשה עשר באב ואילך דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייך". וענין זה מובא גם להלכה: ויש לאדם להתחיל ללמוד בלילה מט"ו באב ואילך' (רמ"א יו"ד סרמ"ו סכ"ג). "מט"ו באב ואילך יוסיף מעט מעט" (הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ה"ח)[4].

יום טוב גדול ביותר

א. כל אחד מישראל צריך לעשות כל התלוי בו שמיד בתחילת ובראשית היום של ט"ו באב יהי' ניכר ש"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב כו'" כמבואר ענינו גם בהלכה שמט"ו ואילך צריך להיות הוספה בלימוד התורה וכו'[5].

עריכת התוועדות

‏ב. כדאי שיעשו בכל מקום ומקום, לאנשים נשים וטף, התוועדות גדולה בשמחה גדולה, בהתאם לכך ש"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב", עד לשמחה הכי גדולה, בדוגמת שמחת נישואין[6].

משתה ושמחה

‏ג. מן הראוי שההתוועדות תהיה באופן של "משתה ושמחה" על ידי אכילה ושתי' ועד לסעודה ממש[7].

‏ד. מובן ופשוט שהשתי' צריכה להיות מתוך זהירות שלא תביא לבלבול הדעת והמוחין, אבל לאידך גיסא, צריכים לשתות משקה "המשמח אלקים ואנשים", רק שהשתי' היא בכמות קטנה ביותר, עם כל ההגבלות בזה[8].

‏ח. בהתוועדות יש לעודד ולחזק איש את רעהו להוסיף בלימוד התורה, "מכאן ואילך דמוסיף יוסיף", "מוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו" – להוסיף הן בנגלה דתורה והן בפנימיות התורה[9].

סיום מסכת וצדקה

‏ו. כמו כן ידברו דברי תורה, ומה טוב – לערוך "סיום" מסכת, לתת נתינה לצדקה, ולקבל החלטות טובות להוסיף בכל עניני תורה ומצוות ובכל ענינים טובים[10].

נשים וטף

‏ז. ההוספה בלימוד התורה שייכת גם אצל נשים[11] (בפרט בהלכות הצריכות להם) וגם אצל טף, תינוקות של בית רבן ובפרט בימי הקיץ בהן הם שוהים במחנות קיץ[12].

להרבות בהתוועדויות בו ביום ובימים הסמוכים

‏ח. להוסיף ולהרבות בהתוועדויות של שמחה בהתחלת היום, במשך היום, בסיום היום ובמוצאי היום[13], כולל גם ההמשך והשלימות בימים הסמוכים[14], ובאם יהי' צורך – אפשר להשלים ולערוך התוועדות בשבת שלאחרי זה[15].

ט. אפילו אלו[16] שעשו התוועדות רק שהם מסופקים אם זה הי' כדרוש או שהי' אפשר לעשות יותר, יש לפשוט את הספק בפשטות, על ידי שעושים מיד עוד התוועדות באופן של כפליים לתושי'[17].

י. כשחמשה עשר באב חל ביום השישי (שאז יכולה להתעורר שאלה בנוגע לעשיית התוועדות), יש לעשות התוועדות באור ליום ששי – והתוועדות גדולה בשמחה גדולה, כבר תוריד את כל השאלות![18]

הוספה בתורה ובאריכות ימים ושנים טובות

יא. כדאי ונכון לפרסם ולהכריז בכל מקום ומקום את הוראת חז"ל ש"מחמשה עשר באב ואילך דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו"[19].

יב. ובפשטות – שגם כשהגיע לגיל ק"כ שנה, הרי, ע"י ההוספה בלימוד התורה ניתוסף אצלו אריכות ימים ושנים טובות – עד ק"פ שנה, כשנות חייו של יצחק, שזהו מספר השנים הראוי להאבות (ועל ידם – לכל בני ישראל)[20].

יג. ה"הכרזה והפרסום" צריכים להתחיל בו בעצמו, ובכך יתעורר כל אחד להוסיף בלימוד התורה, בכמות ובאיכות, וכמו כן יפרסם ויעורר את בני ביתו, ואת כל יהודי שיכול להשפיע ולעורר אותו[21].

יד. ההכרזה והפרסום בנוגע להוספה בלימוד התורה צריכה להיות מתוך הדגשת המשך הענין – שעל ידי זה "יוסיף חיים על חייו"[22], הדבר יחזק יהודים להתמסר ללימוד התורה באופן של "כל עצמותי תאמרנה" בהתעמקות ונעימות ("געשמאק")[23]!

טו. נוסף לכך שגם עד עתה יש לכל אחת ואחת קביעות עתים בלימוד התורה, בודאי שהקדוש ברוך הוא נותן את היכולת והכח להוסיף בלימוד התורה, ועבודתו של האדם היא להמשיך ולגלות היכולת והכח בפועל ממש[24].

טז. כדאי לנצל את ההוראה מחמשה עשר באב – להוסיף במיוחד בשיעורי תורה ברבים, על ידי יסוד שיעורים חדשים במקומות שעדיין לא קיים בהם שיעור, ולחזק ולהרחיב השיעורים שכבר קיימים[25].

יז. ובהוספה גופא – כמה וכמה דרגות בעילוי אחר עילוי: כללות העבודה על דרך הרגיל צריכה להיות באופן של הליכה[26], ועד להוספה באופן של חידוש. ומזה מובן, שכאשר מדגישים ענין של הוספה בזמן מיוחד – הרי זו הוספה שלא על דרך הרגיל, באופן שבאין־ערוך![27]

יח. גם אם יש לאדם דאגות הפרנסה וכיוצא בזה הרי הוא מקבל החלטה שהדבר לא יפריע לו להוספה בלימוד התורה, ועל ידי עצם ההחלטה בזה – הקדוש ברוך הוא מברך אותו, שמלכתחילה לא יהי' לו דאגות ולומד תורה במנוחת הנפש ומנוחת הגוף[28].

למנות "ועד המוסיפים"

יט. [בתשמ"ח הציע כ"ק אדמו"ר מלך המשיח, לפרסם בכל מקום האפשרי] בכדי להוסיף (עוד יותר) בהצלחה ותוקף דקיום ההחלטות בפועל בנוגע לההוספות בכל פעולות הנ"ל מחמשה עשר באב ואילך – צריך להודיע אודות ההוספות לאחר[29].

כ. ומה טוב – על ידי נתינת דין וחשבון מההוספות בכתב, לבקשו שיבוא מזמן לזמן לעורר ולעודד אותו אודות הפעולות לברר האם מקיימם בפועל ולעורר שאולי אפשר להוסיף יותר וכו'[30].

כא. ומה טוב – שכל שכונה, או קבוצה [מוסדות[31]] וכיוצא בזה (ובאם אי אפשר – כל יחיד) הן אנשים והן נשים (וילדים – אלו ששייכים לזה) – ימנו וועד משלשה אנשים, שלהם יודיע כאו"א אודות ההוספות³⁰.

כב. והם (השלשה) יבואו מזמן לזמן (ומה טוב – באופן יותר תכוף) לבחון אצל כאו"א בנוגע לההוספות, ולעורר להוסיף עוד יותר וכו' – כידוע המעלה דשלשה מישראל, ש"אין בית דין פחות משלשה"[32].

כג. ומה טוב שיודיעו אודות הוספות הנ"ל בכתב לכאן (בצירוף אישור בחתימת הוועד של שלשה), לכתובת מיוחדת שייחדו במיוחד עבור ענין חדש זה ("מוסיפים") – בכדי להביאם להציון הק' של כ"ק מו"ח אדמו"ר[33].

כתיבה וחתימה טובה

כד. חמישה עשר באב מתחילה ההכנה לחודש אלול, כנהוג בכמה מקומות שמחמשה עשר באב מתחילין לברך ברכת כתיבה וחתימה טובה[34].

וזאת למודעי שהליקוט כולל הן השיחות המוגהות והן השיחות הבלתי מוגהות (רשימת השומעים), מתשמ"ח ואילך, והוא על אחריות המלקט בלבד.

[1] ש"פ ואתחנן, שבת נחמו תשמ"ח – התוועדויות ע' 146-7: "שבאה לידי ביטוי בחמשה עשר באב, שבו "קיימא סיהרא באשלמותא", המורה על השלימות דישראל "שמונין ללבנה" ו"דומין ללבנה", ועתידים להתחדש כמותה".

וענין זה מרומז גם בדברי הגמרא אודות הטעמים להיום טוב דחמשה עשר באב, שהטעם הראשון בזמן הוא – "יום שכלו בו מתי מדברי, שבו נתברר שבטלה הגזירה דמתי מדבר שהיתה בתשעה באב, ומזה מובן גם בנוגע לביטול גזירת החורבן והגלות דתשעב באב – "אני קובע לכם בכיי לדורות" – שבחמשה עשר באב מתברר שבטלה ה"הבכי' לדורות" דתשעה באב. וי"ל, שכשם שבחמשה עשר באב אז נתברר שבטלה הגזירה דמתי מדבר כבר בתשעה באב, כמו כן בנוגע לביטול גזירת החורבן והגלות, שנתברר שירידת החורבן והגלות דתשעה באב היא לצורך עלי' דהגאולה. ונמצא, שבחמשה עשר באב מאיר מעין הגילוי דלעתיד וכו'".

[2] תשמ"ח שם.

[3] וראה ש"פ ואתחנן תשמ"ח הערה 41 – התוועדויות ע' 149: "ראה מהר"ץ חיות סוף מס' תענית, ובשם הגדולים להחיד"א מערכת גדולים ערך רש"י קרוב לסופו, שד"ח ח"ט ע' א'תתיד – אם הפירוש לתענית הוא של רש"י, ובכל אופן – ה"ז פירוש של גדול בישראל שנתקבל ונתפשט בכל תפוצות ישראל, פירוש שנאמר ברוח הקודש כו' (ראה המשך תער"ב ח"ג ס"ע א'שפה). וראה שם בהפנים: וכ"כ הרשב"ם במסכת ב"ב ע' קכא, ב.: "מט"ו באב ואילך דמוסיף מן הלילה על היום לשנות יוסיף ימים, כדכתיב כי הוא חייך, וכתיב כי אורך ימים ושנות חיים [ושלום] יוסיפו לך, שמתוך שהלילות מאריכין והימים מתקצרין צריך לעסוק בלימודו גם בלילה".

[4] ש"פ ואתחנן תש"נ – התוועדויות ע' 123. ושם ע' 124: "וצריך להבין: מדוע מוסיפים גם שהשכר שניתן עבור הוספה בעסק התורה (מט"ו באב ואילך), הוא "יוסיף חיים על חייו"? ויש לומר: שמזה למדים שהשלימות בלימוד התורה היא כאשר הלימוד הוא באופן של כפל – שנכללים בו כל המעלות והשלימויות, הן רוחניות והן גשמיות, שנוסף על המעלה ברוחניות (קיום מצות תלמוד תורה) יש בה גם המעלה, שהיא משפיע בגשמיות, במצב של "חיינו וארך ימינו", "כדכתיב הוא חייך, וכתיב אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך", שע"י ההוספה בלימוד התורה ניתוסף גם בחיים גשמיים, באריכות ימים בפשטות. ולהוסיף, שעי"ז שמנצלים את ההוספה באריכות הלילה ללימוד התורה – מגלים בעולם את הנשמה והפנימיות של הלילה (ואריכות הלילה), ש"לא איברא ליליא אלא לגירסא" (עירובין סה, א. טושו"ע או"ח סרל"ח).

[5] ראשי-דברים אור לט"ו מנחם אב תשמ"ט – התוועדויות ע' 412: "ולפני כל הביאורים במאמר זה (כדלקמן) – מובן, שלכל לראש בא פשוטו של ענין, שכל אחד כו'". וראה משיחת חמשה עשר באב תשמ"ט – התוועדויות ע' 157: "שעוד לפני שלומדים ויודעים פרטי הביאורים במעלת חמשה עשר באב, יש לקיים במעשה בפועל ("המעשה הוא העיקר") הענינים השייכים לחמשה עשר באב ע"פ פשוטה של הלכה ששייכת לכאו"א מישראל". וההוראה למעשה בפועל – בשתים:

א) לכל לראש ההוראה המובנת ממאמר המשנה ע" ד גודל מעלת היום, "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב" – שכאו"א מישראל צריך להשתדל ולעשות כל התלוי בו שיום זה (כל היום כולו, מתחילתו ועד סופו) יהי' "יום טוב" ועד ליום טוב גדול שאין כמותו בכל השנה, "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב". ב) ועד ועיקר – ההוראה המפורשת בגמרא" "מכאן ואילך דמוסיף יוסיף", "מוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו", וכפס"ד השו"ע הלכה למעשה -"ויש לאדם להתחיל ללמוד בלילה מט"ו באב ואילך', "מט"ו באב ואילך יוסיף מעט מעט".

[6] ש"פ דברים שבת חזון, יו"ד אב, וי"א אב תנש"א – התוועדויות ע' 96: "שבה קשורה השמחה ויו"ט גדול דט"ו באב ("שבהן בנות ירושלים (וי"ג: בנות ישראל) יוצאות כו' וחולות בכרמים כו'"). ובפרט ע"פ מנהג ישראל שבימים אלו (לאחרי תשעה באב), מרבים בשידוכין וחתונות בישראל (ובפרט שזה בא לאחרי ההפסק בזה ב"שלושת השבועות")". וראה בהראשי-דברים מש"פ דברים שבת חזון, ט' מנחם־אב תנש"א: "וכאמור, "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה-עשר באב". ואע"פ שמדובר בזמן שביהמ"ק היה קיים – שאז היו המועדים ועליה לרגל, כולל הקרבת שלמי-שמחה – השמחה שבזה לא הגיעה לשמחה דט"ו באב! וכן בנוגע לשמחה דלעת"ל, שהיא למע' מהשמחה דכל המועדים, כולל שמח"ת ופורים. מלבד יוצא-מן הכלל אחד (מיט איין אויסנאם) – השמחה דחתונה (הקשורה עם ט"ו באב), שגם בזה"ז היא ע"ד השמחה דלעת"ל! וכפי שאומרים שלעת"ל יהיה "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה". וכמנהג ישראל, שבימים אלו – אחרי סיום ג' השבועות – מוסיפים עוד יותר בשידוכים וחתונות, דכיון שהיה הפסק בזה ה"ז צריך להיות ביתר שאת. ויה"ר שכאו"א מהם יבנה בנינים עדי-עד". וראה לקמן בהערה 14.

[7] משיחת חמשה עשר באב תשמ"ט – התוועדויות ע' 157-8: שהרי "מעלת היו"ט דחמשה עשר באב לגבי היו"ט דיוה"כ היא מצד הענין דאכילה ושתי', ע"ד המעלה דפורים לגבי יוהכ"פ". וראה משיחת מוצאי ט"ו מנחם אב תשמ"ט – התוועדויות ע' 415: "…ועד"ז י"ל בנוגע לט"ו באב שהוא יו"ט הקשור עם סעודה גשמית באכילה ושתי' (מעין ובדוגמת פורים, ובפרט ש(שושן) פורים חל בט"ו בחודש, הרומז לשם י"ה כפי שהוא שם בפ"ע למעלה מי"ה דשם הוי'),

או ב' סעודות היום, כנראה מהמן (לחם מן השמים) שהי' עבור ב' סעודות (וביום השבת ישנו סעודה שלישית. ולכמה דיעות כ"ה גם ביו"ט, מקרא קודש), וגם בימי החול – יש כאלו שמצד ונשמרתם לנפשותיכם אוכלים סעודה שלישית (כמובן מכמה סיפורים בש"ס, וכמבואר גם בספרי רפואה), וסעודה זו מצטרפת (מצד סיבה צדדית) להב' סעודות האמורות. ולכן נחשב הוא לב' סעודות (ורק בשבת – החידוש של ג' סעודות)".

[8] ראשי-דברים מוצאי ט"ו מנחם אב תשמ"ט – התוועדויות ע' 416: "וכמדובר כמה פעמים שהדבר תלוי ברצונו – שבאם רוצה באמת לא נוגע כמות המשקה (כרצון נה"ב שלו שרוצה יותר ממה שמקבל), וגם ע"י כמות קטנה אפשר לפעול ענין השמחה וכו'". וראה שם ע' 158: "ופשוט, שאף שמדגישים מעלת היו"ט . . יותר מג' הימים טובים דפסח שבועות וסוכות, בדוגמת שמחת פורים (שלמעלה גם מיוהכ"פ) שהיא למעלה ממדידה והגבלה, "עד דלא ידע" . . מ"מ, צ"ל ההגבלות הידועות בנוגע לכמות המשקה (נוסף לכך שלאמיתתו של דבר, וכשרוצה באמת, אין תפיסת מקום כלל לכמות המשקה [הערה 83: אא"כ מצד הרצון דנפש הבהמית], כיון שהכמות בטלה להאיכות (ענין השמחה) ע"ד שמצינו בהלכות שבת שהכלי בטל להאוכל שבתוכו)".

[9] משיחת חמשה עשר באב תשמ"ט – התוועדויות ע' 158: "וכיון (שגדול תלמוד) שמביא לידי מעשה", יתוסף עי"ז בכל עניני מעשה בפועל הקשורים עם נר מצוה ותורה אור". ושם בהערה 85: "והדגשה מיוחדת בנוגע לפנימיות התורה – מצד מעלת היום דחמשה עשר באב, הגימטריא די"ה, שנוסף על היותו שם בפ"ע, ה"ה, גם הפנימיות דשם הוי', ודוגמתו בתורה – פנימיות התורה".

[10] ש"פ דברים שבת חזון, יו"ד אב, וי"א אב תנש"א – התוועדויות ע' 96.

[11] כ"ף מנ"א תש"נ הערה 137 – התוועדויות ע' 157: "ולהעיר, שבמ"ת קדמו האנשים להנשים". עיי"ש.

[12] כ"ף מנ"א תש"נ – התוועדויות ע' 157.

[13] משיחת מוצאי ט"ו מנחם אב תשמ"ט – התוועדויות ע' 415: "בסיום וחותם דחמשה עשר באב (כמו בכל סיום בעניני קדושה) כלול כל היום כולו, מראשו ועד סופו, ואדרבה – נעוץ תחילתן בסופן, שבסוף היום נעשה שלימות כל היום, ביתר שאת וביתר עוז".

[14] משיחת חמשה עשר באב תשמ"ט – התוועדויות ע' 160. ושם בהערה 97: "וגם בזמני היום שעוסק בשאר עניני העבודה – ניכר עליו הרושם מההתוועדות דחמשה עשר באב, התוועדות ביום טוב שאין דוגמתו בכל השנה כולה!" וראה משיחת מוצאי ט"ו מנחם אב תשמ"ט – התוועדויות ע' 415: "להשתדל לערוך התוועדות בכל מקום ומקום במשך ט"ו באב, באופן ד"נזכרים ונעשים" – שכאשר יוצאים והולכים לעשות עבודה אחרת "נזכרים" בשעת מעשה ההתוועדות המיוחדת ביום ט"ו באב, נוסף להמעלה שבהתוועדות בכלל והתוועדות חסידית בפרט – שענינה לפנים משורת הדין".

[15] ראשי-דברים אור לט"ו מנחם אב תשמ"ט – התוועדויות ע' 412-3: "ובפרט שבקביעות שנה זו חל ט"ו באב בהשלשה ימים לפני שבת".

[16] "אלו שעדיין לא עשו התוועדות בודאי יעשו כן מיד בהמשך לט"ו באב, ואפילו אלו כו'".

[17] משיחת מוצאי ט"ו מנחם אב תשמ"ט – התוועדויות ע' 416: "הרי מכיון שכל ענינו דט"ו באב בעבודת האדם הוא הוספה, יש לפשוט את הספק כו'".

[18] ש"פ דברים שבת חזון, יו"ד אב, וי"א אב תנש"א – התוועדויות ע' 96.

[19] ש"פ ואתחנן תש"נ – התוועדויות ע' 124: "וההוספה בלימוד התורה – תביא בודאי להוספה בתלמוד גדול שמביא לידי מעשה, הוספה בקיום המצוות בהידור".

[20] ש"פ ואתחנן, שבת נחמו תש"נ – התוועדויות ע' 128: "ויתירה מזה "כימי העץ ימי עמי", עד לחיים נצחיים דעולם התחי' (ללא הפסק בינתיים)".

[21] ש"פ ואתחנן תש"נ – התוועדויות ע' 124.

[22] ש"פ ואתחנן תש"נ – התוועדויות ע' 124: "היינו שישנה הבטחה דתורתנו הקדושה, תורת אמת, שעל ידי זה יתוסף אריכות ימים בפשטות אצל המוסיף בלימוד התורה!".

[23] תש"נ שם. ושם וע' 124-5: "אשר, עצם הידיעה בזה, מחזקת יהודי לקבל החלטה טובה להוספה בלימוד התורה, ולהתעלות מעל הבלבולים, דאגות הפרנסה וכיוצא בזה, ולהעמיד א"ע במצב של "אוכלי המן" (ש"לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן"), על כל פנים בשעת הלימוד, ולהתמסר ללימוד התורה, באופן ד"כל עצמותי תאמרנה", בהתעמקות ונעימות ("געשמאק") (כנ"ל), ביודעו שהקב"ה מספק לו כל צרכיו וצרכי בני ביתו".

[24] משיחת חמשה עשר באב תשמ"ט – התוועדויות ע' 159-60: "וכיון ש"איני מבקש כו' אלא לפי כחן", בודאי שהקב"ה נותן ("כל הנותן בעין יפה הוא נותן") היכולת כו'".

[25] ש"פ ואתחנן תש"נ – התוועדויות ע' 124: "ההוספה בלימוד התורה עצמה יש בה מעלה נוספת כאשר מצטרפים לשיעור בתורה ברבים (ולא "בד בבד"), "שנים שיושבין ועוסקים בתורה". … ולכן כדאי כו'".

[26] תשמ"ח שם ע' 152-3: "ילכו מחיל אל חילי, "מוסיף והולך . . מעלין בקודש", ועד להוספה באופן של חידוש – "אשר אנכי מצוך היום, לא יהיו בעיניך כדיוטגמא ישנה . . אלא כחדשה".

[27] תשמ"ח שם ע' 153: "ולא עוד, אלא, שתיכף ומיד לאחרי חמשה עשר באב (שבו מתחילה הוספה שבאין־ערוך) נכנסים עתה ליום השבת, שבו ניתוסף עילוי ושלימות ("ויכולו") בכל ימי השבוע ובמיוחד בערב שבת, ובזה גופא – שבת נחמו, שבו מודגש שהעבודה צ"ל באופן ד"כפלים" – "נחמה בכפלים" ע"י העבודה באופן ד"כפלים לתושי'", ופ' ואתחנן, "מתנת חנם", "כפלים" ו"מתנת חנם" ביחס להוספה באין־ערוך דחמשה עשר באב".

[28] ש"פ ואתחנן תש"נ – התוועדויות ע' 125: "(ובפרט שכך צ"ל ע"פ דין שכל יהודי ראוי לקבל ע"פ דין והלכה "כסעודת שלמה בשעתו", ואף יותר מכן) . . באריכות ימים ושנים טובות, מתוך בריאות הגוף והנשמה".

[29] ש"פ עקב תשמ"ח – התוועדויות ע' 180. ושם ע' 181: "ולסיכום – בקיצור, ועל מנת לפרסם בכל מקום כפי האפשרי: כאו"א, אנשים ונשים, ועאכו"כ מוסדות, יוסיף "מכאן ואילך" הוספות בפועל בפעולותיו הטובות, בלימוד התורה וקיום המצוות והפצת היהדות והמעיינות חוצה, ובכדי שזה יהי' בשטורעם המתאים – ימנו ועד של שלשה שהם יבררו ויבחנו מזמן לזמן לעתים קרובות היכן אוחזים בההוספות, ולעורר שיוסיפו יותר".

[30] תשמ"ח שם ע' 180.

[31] ראה לעיל הערה 29.

[32] תשמ"ח שם ע' 180-1: "והטעם "כדי שיהא בהן רוב ומיעוט אם היתה ביניהן מחלוקת", שבזה יש המעלה, שאחד יכול ללמד זכות (חסד), והשני יכול לתבוע יותר (גבורה), והשלישי מכריע, ואזי הפס"ד הוא מכל השלשה (כי שלימות ההכרעה היא כאשר הדיעות חלוקות, וסוף-כל-סוף מסכימים לדעת המכריע). ונוסף לזה יש גם המעלה בשלשה – שניתוסף בהשראת השכינה וסייעתא דשמיא וברכות ה' בקיום כל פעולות אלו".

[33] תשמ"ח שם ע' 181: "וכל זה גם להודיע, להביא פתקה פדיון נפש על ציון הק' של כ"ק מו"ח אדמו"ר (כפי שבקשו בנוגע לפעולות עד לשבת זו – להביאם לציון הק' ביום ראשון הבא). ובודאי שזה יוסיף עוד יותר בברכות כ"ק מו"ח אדמו"ר בקיום כל הפעולות ובהוספה – כשרואה שמקיימים בקשתו וכו'".

[34] ש"פ עקב כ"ף מנ"א תש"נ – התוועדויות ע' 153: "ורמז לדבר – שהגימטריא ד"חמשה עשר באב" היא גם הגימטריא ד"כתיבה וחתימה טובה" (ראה שער ישכר מאמר יום תבר מגל ס"ב. הוא בדכי חיים ושלום סתרפ"ד). וראה לעיל בהערות בשבת נחמו בהערה שם. וראה ש"פ דברים, שבת חזון תנש"א הערה 64 – התוועדויות ע' 88. וראה כ"ף מנחם אב – ל"גן ישראל" תשמ"ט – התוועדויות ע' 186-7. להעיר משיחת כ"ב אלול – לאחרי תפלת שחרית – תשמ"ח – התוועדויות ע' 332: "מנהג ישראל לברך איש את רעהו בכתיבה וחתימה טובה החל מר"ח אלול . . היינו שאין צורך להמתין עד ראש השנה".

The post איך חוגגים את חמשה עשר באב? appeared first on התאחדות החסידים לקבלת פני משיח.