לא שוכח נעוריו

עד אין קץ הקריב עצמו
לשליחותו בארץ הקדושה
מהנשיא ששלחו בתחילה
בהתוועדות פרטית עם ציווי להקרבה

לא להפסיק ולא לחשות
עדי יביא הצאן לרעות
בחסידות ובקדושה
עם עינא פקיחא ורגישה

לא לרמות עצמך
ולו קימעא
זוהי הדרך וההתקשרות
ללא נימה
של הונאה עצמית ויוהרה

לכך נבראת
ירעים בדרישה

גינונים של חסיד גדול
לא אצלו
למרות כל מעייניו
האצורים בליבו

"אן בליטות"
זו המצווה היחידה
תביאך עד הר הקודש
ללא מחיצה

עם כוונה אלוקית
ושלימות הרצון

רק תהיה בנאדם ישר
ובלי לצון

רבי רבי רבי
זועק הוא בנהימה
בוכה ומתייסר
"להתפוצץ" אפשר

כמה נחיה את יומנו
ללא ציפיה לגאולה

כמה נעשה לביתנו
ונרמה עצמינו בלחישה

העיקר שאנחנו נראים טוב
וממבחר היחידה

אומר ועושה
דוגמא אישית

על הגדר נשכב
עד היום האחרון
שאפשר לזוז
אפילו בזחילה

נגמרו הכוחות
זועם הוא בנעימה

לא לוותר על אף אחד

שלא נשאיר המנגינה

תווים ללא זמרים
עם נוסח ליובאוויטש

במשורה

הרבי שלח אותי
יאמר הוא
כדי לסיים המשימה

לא זקן
ונח בחמ"ל

בחזית נפל
עד תום נשימה

והנה כרע שכב הוא
בדמימה

הדמעה עדיין על לחיו
לא ניתנה לניגובה

המומים כולנו
מי יראה לנו האמת
ללא מורא

מי יתן לנו דמות כזאת
כעמוד אש לדוגמה

חאטשע, יהשוע אייזיק
מי יזכרכם מעתה,

מי ייתן עיני דימעה
זושא איננו

ועכשיו דממה.

זושא אהב את אבא שלי.
וגם את אימא שלי.
והרגיש בנוח להיכנס תמיד, לזרוק כמה מילים שלא הבנתי מהם כלום ולצאת.

זיכרון שני:
שיעור א בלוד, ילד קטן.
זכיתי לאיזה חסד ובחורי שיעור ג' צירפו שני שיעור אלפים לשיעור בכל יום שלישי בביתו של זושא.
אז זושא היה כבר במקומות אחרים ואווירת האיסור מסביב רק תרמה לדמיון של הילד.

בכל יום שלישי, במשך חצי שנה, ישבתי מול יהודי שדיבר ולא אמר כלום.
כצעיר החבורה התביישתי להגיד שאני לא מבין וכך המשכתי להנהן ולחייך איפה שצריך.
אבל לא באמת הבנתי מה הוא רוצה.

זיכרון שלישי.
זמן לאחר מכן,
התבגרות מהירה (ישיבה קטנה, אתם יודעים) והצעה להגיע להתוועדות בשבת ביום בבית של זושא מיד אחרי בית כנסת הצעירים.

נשאבתי.

אין טעם לכתוב מה אמר כי תמיד אמר מה שאמר.
אתה צריך לעשות מה שאתה צריך לעשות.
מסירות נפש? תעשה מה שאתה צריך.
כמובן צביטות בעורף, כמובן צעקות, כמובן "אני מכיר את כל הסבתאות שלכם", כמובן לאו כפשוטו.

פתאום החיים התחילו להיראות אחרת.
זושא היה אומר "יש תשובות לכל השאלות שאני שואל, אבל בגלל שאתם גם ככה חושבים דברים שאתם לא אמורים לחשוב, לפחות תחשבו על זה ולא על דברים אחרים", כמו "אם יתיר מבחויי, אז למה זה לא קרה לפני כן"?…

ואז גם התייעצות אישית.
מכל המשפיעים הצעירים, היה זושא החדשני והמפוקס ביותר.
אני זוכר שבאתי אליו שבור.
אני הרי היחידי בעולם שסובל.
זושא קודם כל סיפר קצת היסטוריה, הסביר שזה קיים מאז ומקדם.
" ההבדל היחידי הוא שהיום הדברים יותר זמינים. מזה צריך להיזהר".

כמה רוגע ושכל הוא הכניס לי אז.
סיום הלימודים בישיבה בלוד סיימו גם את הקשר הישיר עם זושא.

מידי פעם עוד קפצתי לבקר, ומאז שיהודית היתה צריכה לעבור לכפר חב"ד עוד נוספו לי כמה הזדמנויות, אבל הרצף נשבר.

גם כמדריך בפנימיה זכיתי להתייעץ איתו.
אף שלא הסכים לשבת לשיחה ("אם את הישיבה מעניין מה דעתי אז שתזמין אותי. אי אפשר לדבר מאחורי הגב שלהם"), אבל כמה פנינים יקרים הצלחתי לדלות ממנו.

כמה האיש הזקן הזה היה צעיר.
כמה הפרימיטיבי הזה היה מודרני.

תודה זושא.
תודה על בלגן, על בלבול, על טשטוש, על חוסר סדר שעשית בחיים שלי ושל החברים.

כשהודיעו שזהו,
התמלאתי געגוע אדיר.
רק לשבת איתך עוד שתי דקות, לשמוע את אותו הסיפור עם אותו הצחוק, עם אותו "זה באעעייה, זה באעעייה".

ברסלבר.

אחי הגדול סיפר שיום אחד נכנס זושא ליד לילד המיוחד, ואחי אומר לו מה נשמע? זושא אני לא יודע מה זושא אמר.. אבל אחי המשיך איתו את השיחה ואמר לזושא שהרבי יחייך, זושא עשה פרצוף אז אחי משנה את הגישה ואומר שלרבי יהיה נחת מאיתנו זושא מעקם פרצוף לצד השני, ואז אחי פונה אליו ואומר זושא תגיד לי שהרבי לא יחייך שלא יהיה לו נחת מאיתנו, אז מה כן? אז זושא פונה אליו ואומר לו שנעשה מה שהרבי רוצה מה אתה מתערב לרבי ומחליט מה הוא יעשה עכשיו הוא ירצה לחייך יחייך ירצה לבכות יבכה אתה תעשה מה שהרבי רוצה.. וזה היה זושא.