סדר לימוד משניות (עם ביאור פשטני) לעילוי נשמת הרבנית חנה ע"ה אמו של – יבלחט"א – כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א

אות ח

(מסכת שבת פרק כב)

א. חָבִית משקה שֶׁנִּשְׁבְּרָה בשבת, אסרו חכמים לקלוט את כל תוכנה בכלים רבים, אלא מַצִּילִין הֵימֶנָּה (ממנה) כמות הנדרשת עבור מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת, ותו לא. וְאוֹמֵר לַאֲחֵרִים: בּוֹאוּ וְהַצִּילוּ לָכֶם משקה לצורך שלשת סעודותיכם. וּבִלְבַד שֶׁיקלוט את המשקים באמצעות הכלים בלבד, ולּא יְסַפֵּג מהחבית בספוג ויטיף ממנו לכליו. דין נוסף: אֵין סוֹחֲטִין אֶת הַפֵּרוֹת לְהוֹצִיא מֵהֶן מַשְׁקִין; וְאף אִם יָצְאוּ מי הפירות מֵעַצְמָן – אֲסוּרִין בשתיה באותה שבת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם היו אותם פירות מכונסים לְשם אכָלִין – הַמשקה היּוֹצֵא מֵהֶן מעצמו מֻתָּר בשתיה, וְרק אִם היו מכונסים מלכתחילה לְשם סחיטת המַּשְׁקִין שלהם – המשקה הַיּוֹצֵא מֵהֶן מעצמו אָסוּר בשתיה באותה שבת. חַלּוֹת דְּבַשׁ שֶׁרִסְּקָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת, ועדיין לא נסחט מתוכם הדבש כולו, וְיָצְאוּ מֵעַצְמָן בשבת – אֲסוּרִים באכילה באותה שבת; וְרַבִּי אֶלְעָזָר מַתִּיר.

ב. כָּל מאכל שֶׁבָּא בְּמים חַמִּין והתבשל בהם מֵעֶרֶב שַׁבָּת – שׁוֹרִין אוֹתוֹ בַּחַמִּין בַּשַּׁבָּת; וְכָל מאכל שֶׁלּא בָּא בַּחַמִּין מֵעֶרֶב שַׁבָּת – מְדִיחִין אוֹתוֹ בלבד בַּחַמִּין בַּשַּׁבָּת, אבל אסור לשרותו בהם; חוּץ מִן הַמָּלִיחַ הַיָּשָׁן (דג מלוח לאחר שנה ממליחתו) וְדָגִים מְלוּחִים קְטַנִּים, וְקוּלְיָס הָאִסְפָּנִין (מין דג קל-בישול מאספמיא), שֶׁהֲדָחָתָן זוֹ במים החמים – הִיא גְּמָר מְלַאכְתָּן ודרך בישולם הרגיל, ואסורה בשבת.

ג. שׁוֹבֵר אָדָם אֶת הֶחָבִית אם אינו יכול לפותחה, על מנת לֶאֱכל הֵימֶנָּה (ממנה) גְּרוֹגְרוֹת (תאנים יבשות), וּבִלְבַד שֶׁלּא ישברנה בצורה נאה ויִתְכַּוֵּן לַעֲשׁוֹת ממנה כְּלִי ראוי. וְכן אֵין נוֹקְבִים מְגוּפָה (מכסה-חרס) שֶׁל חָבִית כדי להוציא את המשקה שבה, אלא יש להסיר את המכסה בשלימותו; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים מַתִּירִין גם לחורר את המכסה. וּלכל הדעות – לא יִקְּבֶנָּה (לא יחורר את המגופה) מִצִּדָּהּ; וְאִם הָיְתָה נְקוּבָה כבר, לא יִתֵּן עָלֶיהָ שַׁעֲוָה כדי לסתום את החור, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמָרֵחַ את השעווה ועובר בכך על מלאכת 'ממחק'. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶה בָּא לִפְנֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בִּמדינת עֲרָב, באדם שסתם את החבית בשעווה, וְאָמַר עליו רבן יוחנן בן זכאי: חוֹשֵׁשְׁנִי לוֹ מִספק שמא מרח את השעווה ונתחייב חַטָּאת.

ד. נוֹתְנִין בשבת תַּבְשִׁיל לְתוֹךְ הַבּוֹר שאין בו מים, בִּשְׁבִיל שֶׁיְּהֵא שָׁמוּר בקור היחסי, וְכן מותר להניח אֶת הַמַּיִם הַיָּפִים וראויים לשתיה בְּבור מים רָעִים בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּצַנּוּ (יתקררו), וְאף אֶת המשקה הַצּוֹנֵן בַּחַמָּה (בשמש) בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּחַמּוּ. מִי שֶׁנָּשְׁרוּ (נפלו) כֵּלָיו (בגדיו) בעת הילוכו בַּדֶּרֶךְ ונרטבו בַּמַּיִם, מְהַלֵּךְ בָּהֶן כמו שהם וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שיחשדו בו כי כיבס אותם. הִגִּיעַ לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה והראשונה בכניסתו לעיר, שׁוֹטְחָן שם בַּחַמָּה לייבוש, אֲבָל יעשה זאת בזווית מוסתרת ולא במקום גלוי כְּנֶגֶד הָעָם.

ה. הָרוֹחֵץ בְּמֵי מְעָרָה וּבְמֵי טְבֶרְיָא החמים וְנִסְתַּפַּג (התנגב), אֲפִלּוּ השתמש בְּעֶשֶר אֲלֻנְטִיאוֹת (מגבות) שונות, ואינן רטובות כל כך – לא יְבִיאֵם ויחזירם בְּיָדוֹ בשבת, מחשש סחיטה; אֲבָל עֲשָרָה בְּנֵי אָדָם, אף אם הם מִסְתַּפְּגִין (מתנגבים) בַּאֲלֻנְטִית (מגבת) אַחַת, ומנגבים בה את פְּנֵיהֶם יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם, אינם חוששים לסחיטתה (שהרבים מזכירים אחד לרעהו), וּמְבִיאִין אוֹתָהּ בְּיָדָן.

ו. סָכִין בשבת את הגוף בשמן וּמְמַשְׁמְשִׁין בזמן הסיכה בִּבְנֵי מֵעַיִם, אֲבָל לא מִתְעַמְּלִין ומשפשפים את הגוף בחוזקה, וְלא מִתְגָּרְדִין בכלי המיוחד לכך. אֵין יוֹרְדִין בשבת לְנהר קוֹרְדִּימָה שקרקעיתו בוצית ומחליקה, וְאֵין עוֹשִין אַפִּיקְטְוִיזִין (גורמים להקאת אוכל) על ידי שתיית סם המיוחד לכך, וְאֵין מְעַצְּבִין – מתקנים ומיישרים אֶת עצמות וחוליות התינוק הַקָּטָן לאחר יום לידתו, וְאֵין מַחֲזִירִין למקומו אֶת הַשֶּׁבֶר – עצם שנשברה. מִי שֶׁנִּפְרְקָה (יצאה ממקומה) יָדוֹ וְרַגְלוֹ – לא יִטְרְפֵם (ישטפם וישפשפם) בְּצוֹנֵן; אֲבָל רוֹחֵץ הוּא את ידיו ורגליו כְּדַרְכּוֹ במים צוננים, וְאִם נִתְרַפָּא – נִתְרַפָּא.

אות נ

(מסכת סנהדרין פרק ו)

על פרק זה העיד הרבי מלך המשיח שליט"א בהתוועדות ו' תשרי תשכ"ח, כי למד אותו בסדר המשניות על שם אמו.

א. נִגְמַר הַדִּין בבית הדין, ונפסק לנידון דין סקילה – מוֹצִיאִין אוֹתוֹ לְסָקְלוֹ. בֵּית הַסְּקִילָה הָיָה חוּץ לְבֵית דִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל. במשך זמן הובלתו של הנסקל אל בית הסקילה, אדם אֶחָד עוֹמֵד עַל פֶּתַח בֵּית דִּין וְהַסּוּדָרִין בְּיָדוֹ, וְאָדָם אֶחָד רוֹכֵב על הַסּוּס ועומד במרחק רָחוֹק מִמֶּנּוּ אך קרוב מספיק בכְּדֵי שֶׁיְּהֵא רוֹאֵהוּ. אם אוֹמֵר אֶחָד בבית הדין: יֶשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו (על הנסקל) זְכוּת, הַלָּה (העומד על פתח בית הדין) מֵנִיף בַּסּוּדָרִין וְהַסּוּס רָץ אל הנסקל וּמַעֲמִידוֹ שלא ימשיך ללכת, שמא יפסקו בית הדין לטובתו. וַאֲפִלּוּ הוּא (הנסקל) אוֹמֵר: יֶשׁ לִי לְלַמֵּד עַל עַצְמִי זְכוּת, מַחֲזִירִין אוֹתוֹ לבית הדין, אֲפִלּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְעָמִים, וּבִלְבַד שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו. מָצְאוּ לוֹ בבית הדין זְכוּת, פְּטָרוּהוּ מעונש הסקילה, וְאִם לָאו, יוֹצֵא לִסָּקֵל. וְכָרוֹז יוֹצֵא לְפָנָיו: אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי יוֹצֵא לִסָּקֵל עַל שֶׁעָבַר עֲבֵרָה פְלוֹנִית, וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֵדָיו, כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹ זְכוּת או שביכולתו להזים את העדים – יָבֹא וִילַמֵּד עָלָיו, ואז יעיינו בדינו מחדש, וייתכן שיפטרוהו:

ב. הָיָה רָחוֹק מִבֵּית הַסְּקִילָה כְּעֶשֶׂר אַמּוֹת, אוֹמְרִים לוֹ: הִתְוַדֵּה על כל עוונותיך, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ הַמּוּמָתִין מִתְוַדִּין, שֶׁכָּל הַמִּתְוַדֶּה יֶשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְעָכָן שנענש בסקילה על מעילתו בחרמים, שֶׁאָמַר לוֹ יְהוֹשֻׁעַ לפני סקילתו: בְּנִי, שִׂים נָא כָבוֹד לַה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל, וְתֶן לוֹ תוֹדָה (הודאה ווידוי על כל חטאיך) וְגוֹ', וַיַּעַן עָכָן אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמַר: אָמְנָה (אמת הדבר), אָנֹכִי חָטָאתִי לַה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל וְכָזֹאת וכזאת עשיתי וְגוֹ' (ובכך התוודה גם על חטאיו בעבר). וּמִנַּיִן שֶׁכִּפֶּר לוֹ וִדּוּיוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ: מֶה עֲכַרְתָּנוּ, יַעְכָּרְךָ ה' בַּיּוֹם הַזֶּה. הַיּוֹם הַזֶּה אַתָּה עָכוּר, וְאִי אַתָּה עָכוּר לָעוֹלָם הַבָּא. וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִתְוַדּוֹת ולפרט חטאים מסויימים, אוֹמְרִים לוֹ: אֱמֹר: תְּהֵא מִיתָתִי כַפָּרָה עַל כָּל עֲוֹנוֹתָי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיָה הנסקל יוֹדֵעַ שֶׁהוּא מְזֻמָּם (שעדיו זממו להמיתו בעדות שקר), אוֹמֵר: תְּהֵא מִיתָתִי כַּפָּרָה עַל כָּל עֲוֹנוֹתַי חוּץ מֵעָוֹן זֶה. אָמְרוּ לוֹ לרבי יהודה: אִם כֵּן, יְהוּ כָל אָדָם אוֹמְרִים כָּךְ כְּדֵי לְנַקּוֹת אֶת עַצְמָן, ויבזו את החלטת בית הדין:

ג. הָיָה רָחוֹק מִבֵּית הַסְּקִילָה אַרְבַּע אַמּוֹת, מַפְשִׁיטִין אוֹתוֹ אֶת בְּגָדָיו. הָאִישׁ, מְכַסִּין אוֹתוֹ מִלְּפָנָיו במקום צניעותו. וְהָאִשָּׁה, מכסים את מקומותיה הצנועים מִלְּפָנֶיהָ וּמֵאַחֲרֶיהָ. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הָאִישׁ נִסְקָל עָרֹם ורק מקום צניעותו מכוסה, וְאֵין הָאִשָּׁה נִסְקֶלֶת עֲרֻמָּה כלל, אלא מכוסה כולה:

ד. בֵּית הַסְּקִילָה הָיָה גָבוֹהַּ שְׁתֵּי קוֹמוֹת (כפול מגובהו של אדם ממוצע). אֶחָד מִן הָעֵדִים דּוֹחֲפוֹ עַל מָתְנָיו על מנת שיפול ולבו לארץ, ולאחר שנֶהְפַּךְ ונפל עַל לִבּוֹ, הוֹפְכוֹ עַל מָתְנָיו ומניחו כשפניו כלפי מעלה. אִם מֵת בָּהּ (בדחיפה זו), יָצָא ידי עונש הסקילה. וְאִם לָאו, הַשֵּׁנִי נוֹטֵל אֶת הָאֶבֶן וְנוֹתְנָהּ (משליכה) עַל לִבּוֹ. אִם מֵת בָּהּ (בהשלכת האבן האחת), יָצָא ידי עונש הסקילה. וְאִם לָאו, רְגִימָתוֹ בְכָל יִשְׂרָאֵל עד שימות, שֶׁנֶּאֱמַר: יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ, וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה. כָּל הַנִּסְקָלִין נִתְלִין לאחר מותם, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ נִתְלֶה אֶלָּא הַמְגַדֵּף שם שמיים וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. הָאִישׁ – תּוֹלִין אוֹתוֹ ופָּנָיו כְּלַפֵּי הָעָם, וְהָאִשָּׁה פָּנֶיהָ כְלַפֵּי הָעֵץ, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הָאִישׁ נִתְלֶה וְאֵין הָאִשָּׁה נִתְלֵית כלל. אָמַר לָהֶן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לחכמים: וַהֲלֹא שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח תָּלָה נָשִׁים בְּאַשְׁקְלוֹן? אָמְרוּ לוֹ חכמים: מעשהו של שמעון בן שטח היה הוראת שעה בלבד, ולא תאם לדיני הסקילה, שהרי שְׁמֹנִים נָשִׁים תָּלָה, וְאֵין דָּנִין שְׁנַיִם בְּיוֹם אֶחָד. כֵּיצַד תּוֹלִין אוֹתוֹ? מְשַׁקְּעִין אֶת הַקּוֹרָה בָאָרֶץ, וְהָעֵץ הקטן היה תחוב בראשה ויוֹצֵא ובולט מִמֶּנָּה, שעליו ייתלה הנסקל, וּמַקִּיף התליין וקושר את שְׁתֵּי יָדָיו של הנסקל זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ, וְתוֹלֶה אוֹתוֹ בידיו הקשורות. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הַקּוֹרָה מֻטָּה עַל הַכֹּתֶל ללא נעיצה בארץ, וְתוֹלֶה אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהַטַּבָּחִין עוֹשִׂין בבהמותיהם השחוטות. את התלייה מתחילים סמוך לשקיעת החמה, וּמַתִּירִין אוֹתוֹ מִיָּד לאחריה, כדי לקבור אותו לפני השקיעה. וְאִם לָן הנסקל על קרש התליה, עוֹבֵר עָלָיו התליין בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ, כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ, כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְגוֹ'. כְּלוֹמַר, אם יישאר תלוי, יאמרו העוברים ושבים: מִפְּנֵי מָה זֶה תָלוּי? מִפְּנֵי שֶׁבֵּרַךְ (במשמעות שלילית) אֶת הַשֵּׁם, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל:

ה. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם מִצְטַעֵר ונענש על עוונותיו, שְׁכִינָה מַה הַלָּשׁוֹן אוֹמֶרֶת, כִּבְיָכוֹל? קַלַּנִי (קל עלי העולם) מֵרֹאשִׁי, כלומר: כבד וכואב עלי ראשי, קַלַּנִי מִזְּרוֹעִי (כבדה וכואבת זרועי). אִם כֵּן הַמָּקוֹם מִצְטַעֵר עַל דָּמָם שֶׁל רְשָׁעִים שֶׁנִּשְׁפַּךְ, קַל וָחֹמֶר עַל דָּמָם שֶׁל צַדִּיקִים. וְלֹא זוֹ (הלנת הנתלה) בִלְבַד אסורה, אֶלָּא כָּל הַמֵּלִין אֶת מֵתוֹ, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. הֱלִינוֹ לִכְבוֹדוֹ לְהָבִיא לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִים, אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו. וְלֹא הָיוּ קוֹבְרִין אוֹתוֹ (את הנענש בידי בית דין) בְּקִבְרוֹת אֲבוֹתָיו, אֶלָּא שְׁתֵּי בָתֵּי קְבָרוֹת הָיוּ מְתֻקָּנִין לְבֵית דִּין: אַחַת לַנֶּהֱרָגִין וְלַנֶּחֱנָקִין, וְאַחַת לַנִּסְקָלִין וְלַנִּשְׂרָפִין:

ו. נִתְעַכֵּל הַבָּשָׂר בקברו המיוחד של המומת, מְלַקְּטִין אֶת הָעֲצָמוֹת וְקוֹבְרִין אוֹתָן בִּמְקוֹמָן שבקברות אבותיו. וְהַקְּרוֹבִים בָּאִים לאחר המתתו וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹם הַדַּיָּנִים וּבִשְׁלוֹם הָעֵדִים, כְּלוֹמַר שֶׁאֵין בְּלִבֵּנוּ עֲלֵיכֶם כְּלוּם, שֶׁדִּין אֱמֶת דַּנְתֶּם. וְלֹא הָיוּ מִתְאַבְּלִין, אֲבָל אוֹנְנִין, שֶׁאֵין אֲנִינוּת זו אֶלָּא צער בַלֵּב:

אות ה

(מסכת ברכות פרק ט)

א. הָרוֹאֶה מָקוֹם שֶׁנַּעֲשׂוּ בוֹ נִסִּים לְיִשְׂרָאֵל, אוֹמֵר: בָּרוּךְ אתה ה' אלוקינו מלך העולם, שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה. ועל ראיית מָקוֹם שֶׁנֶּעֶקְרָה מִמֶּנּוּ עֲבוֹדָה זָרָה, אוֹמֵר: בָּרוּךְ שֶׁעָקַר עֲבוֹדָה זָרָה מֵאַרְצֵנוּ:

ב. עַל הַזִּיקִין (כוכב שביט), וְעַל הַזְּוָעוֹת (רעידות אדמה), וְעַל הַבְּרָקִים, וְעַל הָרְעָמִים, וְעַל הָרוּחוֹת (הבאות בסערה), אוֹמֵר: בָּרוּךְ שֶׁכֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ מָלֵא עוֹלָם. עַל הֶהָרִים, וְעַל הַגְּבָעוֹת, וְעַל הַיַּמִּים, וְעַל הַנְּהָרוֹת, וְעַל הַמִּדְבָּרוֹת, אוֹמֵר: בָּרוּךְ עוֹשֵׂה מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָרוֹאֶה אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל אוֹמֵר: בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל, בִּזְמַן שֶׁרוֹאֶה אוֹתוֹ לִפְרָקִים (אחת לשלשים יום). עַל הַגְּשָׁמִים וְעַל הַבְּשׂוֹרוֹת הַטּוֹבוֹת אוֹמֵר: בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, וְעַל שְׁמוּעוֹת רָעוֹת אוֹמֵר: בָּרוּךְ דַּיַּן הָאֱמֶת:

ג. בָּנָה או קנה בַיִת חָדָשׁ, וְקָנָה כֵלִים חֲדָשִׁים, אוֹמֵר: בָּרוּךְ אתה ה' אלוקינו מלך העולם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וקיימנו והגיענו לזמן הזה. מְבָרֵךְ אדם עַל הָרָעָה את הברכה הראויה לה, למרות שצפוי לצמוח ממנה מֵעֵין הַטּוֹבָה, וְעַל הַטּוֹבָה את הברכה הראויה לה, גם אם עתידה להיות מֵעֵין הָרָעָה. הַצּוֹעֵק ומתפלל על דבר שאירע לְשֶׁעָבַר ואי אפשר לשנותו – הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא. כֵּיצַד. הָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת לאחר ארבעים יום, ונגמרה צורתו של הולד, וְאָמַר האב: יְהִי רָצוֹן שֶׁתֵּלֵד אִשְׁתִּי זָכָר, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא. הָיָה בָא בַדֶּרֶךְ וְשָׁמַע קוֹל צְוָחָה בָּעִיר, וְאָמַר: יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא יִהְיוּ אֵלּוּ הצווחים בְּנֵי בֵיתִי, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא:

ד. הַנִּכְנָס לִכְרַךְ (עיר גדולה) מִתְפַּלֵּל שְׁתַּיִם, אַחַת בִּכְנִיסָתוֹ וְאַחַת בִּיצִיאָתוֹ. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, אַרְבַּע, שְׁתַּיִם בִּכְנִיסָתוֹ וּשְׁתַּיִם בִּיצִיאָתוֹ, וְהסיבה לכך היא, משום שעל האדם תמיד להיות נוֹתֵן הוֹדָאָה לְשֶׁעָבַר, וְצוֹעֵק לֶעָתִיד לָבֹא:

ה. חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה בלב שלם, כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה בשמחה שלמה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. ופירוש הפסוק הוא: עליך לאהוב את ה' בְּכָל לְבָבְךָ – בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ, בְּיֵצֶר טוֹב וּבְיֵצֶר רָע. וּבְכָל נַפְשְׁךָ – אֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשֶׁךָ. וּבְכָל מְאֹדֶךָ – בְּכָל מָמוֹנֶךָ. דָּבָר אַחֵר: בְּכָל מְאֹדֶךָ – בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לְךָ, בין בטוב הגלוי ובין שלא – הֱוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד. לֹא יָקֵל אָדָם אֶת רֹאשׁוֹ (ינהג בקלות ראש) כְּנֶגֶד שַׁעַר הַמִּזְרָח של הר הבית, שֶׁהוּא מְכֻוָּן כְּנֶגֶד בֵּית קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים. לֹא יִכָּנֵס לְהַר הַבַּיִת בְּמַקְלוֹ, וּבְמִנְעָלוֹ, וּבְפֻנְדָּתוֹ (כיס המעות החגור על מתניו), וּבְאָבָק שֶׁעַל רַגְלָיו, וְלֹא יַעֲשֶׂנּוּ קַפַּנְדַּרְיָא (קיצור דרך ממקום למקום), וּרְקִיקָה אסורה גם היא מִקַּל וָחֹמֶר. כָּל חוֹתְמֵי בְרָכוֹת שֶׁהָיוּ בַמִּקְדָּשׁ, הָיוּ אוֹמְרִים בסיום הברכה: ברוך אתה ה' אלוקי ישראל מִן הָעוֹלָם (ולא "ברוך אתה ה'" בלבד). מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַמִּינִין, וְאָמְרוּ, אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד (העולם הזה בלבד), הִתְקִינוּ חכמים שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים: ברוך אתה ה' אלוקי ישראל מִן הָעוֹלָם (הזה) וְעַד הָעוֹלָם (הבא). וְהִתְקִינוּ, שֶׁיְּהֵא אָדָם שׁוֹאֵל אֶת שְׁלוֹם חֲבֵרוֹ בַּשֵּׁם ה', שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם, וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים: ה' עִמָּכֶם, וַיֹּאמְרוּ לוֹ, יְבָרֶכְךָ ה'. וְאוֹמֵר: ה' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל. וְאוֹמֵר: אַל תָּבוּז (למנהגי אבותיך) כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ (אומתך). וְאוֹמֵר: עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' (כאשר יש צורך לקדש שם שמיים) הֵפֵרוּ תוֹרָתֶךָ (החלו לשאול בשם ה' למרות חשש הזכרתו לבטלה). רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: בתקופה בה ישנם אנשים אשר הֵפֵרוּ תוֹרָתֶךָ – עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' ולתקן תקנות חדשות: