בנוגע למה שמובא בזהר: "שעת צלותא שעת קרבא" (זהר, הובא בליקוטי תורה ריש פרשת כי תצא. וראה זהר ח"א רמ,ב. ח"ג רמג,א), שזמן התפילה הוא זמן של מלחמה, פירש – "קרבא" – הוא גם מלשון קירוב, כיון שכדי להילחם עם הנפש הבהמית יש להאבק ולהתקרב אליו, וזהו הטעם להתגברות המחשבות זרות בעת התפילה דווקא, מפני שבעת התפילה מתעוררת הנפש האלוקית להפוך את הרע של הנפש הבהמית (שמתקרבת אליה), ולכן גם הנפש הבהמית מתגברת לבלבל את האדם.