על דברי הגמרא "לעולם יכנס אדם לבית הכנסת שיעור שני פתחים" (ברכות ח, א), פירש: "ב' פתחים" – הכוונה לשתי המידות אהבה ויראה (דהיינו כשהאדם נכנס לבית הכנסת, יש לו לעורר את מדות אהבה ויראה שלו).

בזמן הגלות קל יותר להשיג רוח הקודש מאשר בזמן הבית, וביאר זאת על פי משל, ממלך הנמצא בהיכלו ולא כל אחד יכול להתקרב אליו, מה שאין כן מלך הנמצא בדרך, שיכול לבוא לפונדק מסוים ולדבר עם בעל הפונדק, ועל דרך זה, זמן הגלות זהו בדוגמת המלך הנמצא בדרך, וכל אחד יכול להתקרב אליו.

בנוגע למאמר הלל הזקן לגר על מצות אהבת ישראל, "זהו כל התורה כולה" (שבת לא,א), מה שמצות אהבת ישראל היא פירוש לכל התורה, כיון שתכלית כל המצוות הוא להמשיך אלוקות על נשמות ישראל מהדרגה שלמעלה מהזמן, אבל כשאדם שונא לחברו מפני שעושה רע, זה מורה שגם הוא אינו בשלימות, שלא קיים המצווה כתיקונה, שאילו היה מקיים המצווה כדבעי, היה מתעלה למעלה מהזמן, ששם יש רחמים גמורים ואין דין כלל, כמו שכתוב "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל" (במדבר כג,כא), שהשם יתברך אינו רואה את הרע שעושים עם ישראל, (ולכן זהו כל התורה כולה, כיון שכדי לאהוב כל יהודי זהו כשמקיים המצווה בשלימותה).

גם בתאוות היתר יש בזה תערובת של טוב ורע, ולכן אם לא מקדש עצמו במותר לו, וכמו למשל אם אוכל אכילה גסה (דהיינו שלא אוכל לשם שמים), על ידי זה יתגשם הגוף ויגבה לבו ויבא לפריקת עול, ועל ידי זה פוגם באור האלוקי שבנפשו.

הגאולה באה אחר המיצר – כמו שכתוב "אם ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר, חכה לו, שנאמר (ישעיה נט,יט) "כי יבא כנהר צר, וסמיך ליה ובא לציון גואל" (סנהדרין צח, א), ולכן הגואל נקרא שמן למאור, מפני שעל ידי חביטת וטחינת הזית (שזה כנגד הצרות רבות) אז דווקא נותן שמנו.

בנוגע למה שכתוב בגמרא שבת "מאן דסאני לך, לחברך לא תעביד" (לא,א), מפרש רש"י: שזהו על פי מה שכתוב "רעך ורע אביך אל תעזוב" (משלי כז), ו"רעך" קאי על הקב"ה, וכמו שכתוב "למען אחי ורעי" (תהלים קכב,ח), דמה שנקראים ישראל אחים ורעים למקום, זהו על ידי התורה, כיון שעל ידי שקורא ושונה בתורה, הקב"ה קורא ושונה כנגדו.

באדם ישנם ג' אופני עבודה בכלל – א) העבודה על ידי לימוד התורה, שהיא בבחינת "שלום" בלי מלחמה. ב) העבודה במשך כל היום, שהיא במלחמה. ג) העבודה בתפילה – שהיא בבחינת חרב של שלום. וזהו שכתוב "וחרב לא תעבור בארצכם" (ויקרא כו,ו) ורז"ל אמרו על זה "אפילו חרב של שלום" (תענית כב,ב), שזה קאי על לימוד התורה, שהיא בבחינת שלום לגמרי.

זמן הגלות נמשל לחלום שיש בו שני הפכיים – ועל דרך זה בעת התפילה, יתכן שהאדם יהיה בהתעוררות גדולה, אך לאחר התפילה נעלמת ההתעוררות ממנו, ואם היתה תפילתו אמיתית, אזי היה נשאר הרושם של התפילה בכל היום, והיה זוכר את השי"ת בכל עשיותיו.

על ידי שמתחיל בדברים ה"פשוטים" ביותר, וכמו שמירת שלשת השיעורים דחת"ת (חומש תהלים תניא) השווים לכל נפש, וההתעסקות בהפצת המעיינות, היינו להשפיע על סביבתו שתהיה סביבה חסידותית כדבעי, כל זה הם עצות בדוקות ומנוסות שתתקבל התפילה הנובעת מעמקי הלב, והשם יתברך עוזרו להיות "גאר א אנדער" (ברמה אחרת לגמרי).