יש לייקר את היהודי הכי פשוט כמו את הגאון הכי גדול, כיוון שהוא יהודי, ואבא אחד לכולנו.

בנוגע למה שנאמר "אל תבקש גדולה לעצמך" (אבות פ"ו מ"ה), ביאר: אין לאדם לבקש מאת השם גדולה עבור (טובת) עצמו, אלא יש לו לבקש כיוון שהוא חלק אלוקה ממעל, ותפילתו היא עבור החיסרון שיש למעלה.

מה שקבעו את הנס של חנוכה בנרות דווקא, מה שאין כן בשאר הניסים קבעו שיהיו ימי משתה ושמחה – מפני שבנס כמו בפורים היה גלות גם גופני, ולכן קבעו בו ימי משה ושמחה, מה שאין כן בחנוכה שהיו בני ישראל על אדמתם, רק שרצו "להשכיחם תורתך" (נוסח ועל הניסים), והנס היה רוחני לכן קבעו אותו בנרות, הקשור לתורה אור.

בנוגע למה שאמרו רז"ל: "הרהורי עבירה קשים מעבירה" (יומא כט,א), הטעם לזה, כיוון שעבירה עצמה נטהרת בגהינום, מה שאין כן הרהורי עבירה, שהם בבחינת מקיף לנפש, לא נטהרים בגהינום, רק בנהר דינור דווקא.

פעם אמר לאחד מחסידיו שבנו היה מאד חולה מסוכן, "טראכט גוט וועט זיין גוט" (חשוב טוב יהיה טוב), וכך היה בפועל שהילד התרפא. (עיין בכל זה בספר המאמרים תשמ"ו ד"ה מרגלא בפומיה דרבא. אגרות קודש אדמו"ר הריי"ץ ח"ב ע' תקל"ז).

עבודתו של משה רבנו היתה כפי שנקרא "רעיא מהימנא" (רועה נאמן), ועניינו היה לרעות ולפרנס את האמונה שתהיה בפנימיות, כיוון שהאמונה מצד עצמה היא בבחינת מקיף, ולכן ייתכן מצב של "גנבא אפום מחתרתא, רחמנא קריא" (ברכות סג,א בעין יעקב), וזה עניינו של משה רבנו להמשיך את האמונה בפנימיות על ידי הדעת.

"חש"ך" – ראשי תיבות: חמור, שור, כלב – ישנם הן בקדושה והן בלעומת זה: בלעומת זה – החמור גם בתקופת תמוז קרירא ליה (שבת נג,א), גם בתוקף הגילוי דשמש הוי' הוא בקרירות. "שור" – הוא שור נגח, שכן הוא טבע העזי פנים לבעוט ולנגח, וגם כשנוגעים בהם במקצת הם בועטים ביותר. "כלב" – יש בו עזות וחוצפה, כמו שכתוב "והכלבים עזי נפש המה" (ישעיהו נו,יא). ובקדושה – "שור וחמור" – זהו עניין לימוד התורה, שצריך להיות כשור לעול וכחמור למשא, והנגיחות צריך לומר שהוא עניין הקושיות והתירוצים. ו"כלב" – הוא עניין הקדמת נעשה לנשמע שזהו עניין הפזיזות.

צריך להיות בקיאים בדיני תורה – באיסור והיתר בכלל ובהלכות הנוגעות בפרט, כיוון שרואים במוחש שישנם כמה שהם בעלי צורה בידיעת התורה, וישנם בעלי עבודה במוח ולב לפי ערך, ואינם יודעים הלכות, באיזה מקום אפשר להפסיק בתפילה לעניית אמן וכיוצא בזה.

מה שהתורה נמשלה למים (תענית ז,א), הכוונה על חלק הנגלה שבתורה, ומה שהתורה נמשלה לשמן ויין (ליקוטי תורה שיר השירים פא,ב), הכוונה היא על סודות התורה, בדוגמת מה שבתוך הזית והענב מוסתר השמן והיין, כך גם ברזי תורה, אלא שיין זה רזי תורה (ולכן יותר קל לגלות את היין מהענב), ושמן זה רזין דרזין (ולכן קשה יותר להוציא את השמן מהזית).