הבכיה היא רעה גדולה לאדם – כיון שעבודת השם צריכה להיות מתוך שמחה דוקא, ורק כאשר הבכיה היא מחמת שמחה, אזי טובה היא מאד.

על הפסוק "יהי כבוד השם לעולם" (תהלים קד,לא), ביאר – שהעולם אינו כלי להקב"ה, ולכן עשה השם כמה צמצומים, שעל ידי זה יהיה מציאות של עולם, ויוכל להיות כלי לכבודו יתברך.

על ידי נתינת הצדקה, נעשים מוחו ולבו של האדם זכים אלף פעמים ככה.

ישנם שני סוגי בני אדם – א) אחד שהיה בהתרוממות הרוח בעושר ובפרנסה, ואם חלילה נפל ממדרגתו, מיד ישוב אל השם. ב) ויש מי שהוא קל דעת בטבעו, ועל כן גם אם יפול ממעמדו, לא ישוב בתשובה, ורק על ידי ביטושים רבים, אזי יחזור בתשובה.

בנוגע למאמר רז"ל "איש מזריע תחילה, יולדת נקבה" (נדה כה,ב), ישנו משל על זה בגמרא (ברכות ס,א) משפופרת שמה שנכנס ראשון יוצא אחרון, על דרך זה גם בתורה שבעל פה, שהיא אחרונה ובאה אחרי התורה שבכתב, והיא גם בחינת אשה – בחינת מקבל מהתורה שבכתב, מכל מקום מקור חוצבה נעלה מהתורה שבכתב, מבחינת איש מזריע תחילה.

גם אם האדם עובד עבודתו באהבה ויראה, אלא שחסרה לו העבודה מתוך שמחה, אין עבודתו בשלימות. ולכן בתורה נכפל הלשון "בשמחה ובטוב לבב" (דברים כח,מז) להורות על הצורך בריבוי שמחה.

חכמינו אמרו: "אם רואה אדם שייסורים באים עליו, יפשפש במעשיו, פשפש ולא מצא יתלה בעוון ביטול תורה" (ברכות ה,א), וזוהי הסיבה שאדם צריך לקבל באהבה את הייסורים שבאים עליו, אבל על חברו, יש לו לדונו תמיד לכף זכות, ויש לו להצטער בצרת חברו.

ראשית הירידה רחמנא ליצלן, היא העדר עבודת התפילה, שהכל נהיה יבש וקר, וגם קיום המצוות שלו נעשים באופן של מצוות אנשים מלומדה, נעשה קשה, ואין לאדם תענוג בתורה, ומובן שאינו שייך כלל לפעול על הזולת.

על הפסוק: "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים” (שמות יז,ח), אמרו רז"ל, "רפידים" זה מלשון "רפו ידיהם מדברי תורה" (ילקוט שמעוני על הפסוק רמז רס"ג), ולכאורה מה שייך רפיון ידיים ללימוד התורה, והביאור בזה – שתכלית הלימוד בתורה הוא שיגיע לידיים למעשה המצוות, וזה בא על ידי זה שלפני הלימוד ישנה ההכנה של "ברכו בתורה תחילה" (נדרים פא,א).