מה שאדם נשאר בחיים אחר התפילה, זהו חסד גדול מה' יתברך, כיוון שעל פי טבע אדם היה צריך למות חס וחלילה בתפילה, כיוון שהשקיע את כל כוחו בתפילה.

על הפסוק "אשרי אדם עוז לו בך מסילות בלבבם" (תהילים פד,ו), פירש: "עוז" היא התורה, וכדי לכוון לאמיתתה של תורה ולא סתם לומר דברי רוח, זהו כאשר מסילות השם בלבבו, (דהיינו כשלבו דבוק בהשם).

על הפסוק "על כל קרבנך תקריב מלח" (ויקרא ב,יג), פירש: תפקידו של מלח למתק את הבשר. ובנמשל "בשר" – מסמל על לימוד נגלה דתורה (גמרא והלכות). ואילו "מלח" – מסמל על לימוד החסידות, שנותן טעם בלימוד הנגלה, שהלימוד יהיה ביראת שמים.

בנוגע לעבודת התפילה – צריך להיות בקול רם שמעורר הכוונה, ואין לחוש מפני המלעיגים.

האדם על ידי דבקותו בה' יתברך נקרא "אדם" – כיוון שבלי התדבקות בה', הוא רק בחינת ד' מ' – ראשי תיבות ד'יבור מ'לכות. מה שאין כן על ידי דבקותו בה' יתברך – אלופו של עולם. ניתווספה בו האות א', ואזי נקרא "אדם".

בעת שמנגנים את ניגונו של אדמו"ר הזקן בן הד' בבות, פועלים שיהיה למעלה עת רצון, ולכן זה גם זמן המוכשר לתשובה.

קליפת מדין – היא קליפת המחלוקת, "מדין" מלשון "מדון" ומריבה. וזהו עיקר ההפרש בין הקדושה לסטרא אחרא, דבקדושה הכל באחדות, ובקליפה זה פירוד.

על ידי התעוררות אהבה ויראה בתפילה – א) התפילה מתקבלת יותר לפני ה'. ב) בזה תלויה הנהגת האדם בקיום התורה והמצוות במשך כל היום.

בנוגע למאמר רז"ל "תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים" (ברכות יז,א), מה שנאמר תשובה לפני מעשים טובים – להורות לנו שעל ידי הקדמת התשובה, המעשים (שהם המצוות) שנעשים לאחר מכן, הם טובים ומאירים, שמאיר בהם אור התורה, וגם מאיר בהם בחינת המאור שבתורה.