טוב יותר להתפלל מתוך הסידור – כיוון שעל ידי ראיית האותיות, התפילה היא בכוונה יותר.

אילו נמצא מלאך מיכאל במעמד עשרה מישראל – אף אם אינם מדברים בדברי תורה, תיפול עליו אימה ופחד, ומתבטל במציאות לגמרי.

בנוגע לציווי "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט,יח) – לכאורה איך שייך ציווי על אהבה, אלא שהציווי הוא על ההתבוננות במעלת חברו, ועל ידי זה יגיע בוודאי לאהוב את חברו.

בנוגע למאמר רז"ל "בא חבקוק והעמידן על אחת – וצדיק באמונתו יחיה" (מכות כד,א), ההדגשה היא בתיבת "והעמידן" – מלשון דבר המעמיד, שהוא העיקר והיסוד, ועל כן האמונה לא נמנית במנין התרי"ג מצוות, כיוון שהיא היסוד לכל המצוות.

הזמן של בין השמשות בערב שבת קודש – הוא הממוצע בין ששת ימי החול, (בחינת "יש") ליום השבת קודש (בחינת "אין"), ולכן נברא אז קברו של משה, שהוא הממוצע בין יש לאין, וה"אין" הוא בחינת שער החמישים (שעלה משה ביום מותו ל "הר נבו" נ' בו).

הפתגם המיוחס שלו – העולם אומר שכשאי אפשר לעבור מלמטה, הולכים מלמעלה, ואני אומר שמלכתחילה אריבער (מלמעלה), דהיינו שאין להתפעל משום מעכב, יש לבצע את הנדרש בכל האופנים. וכשפועלים בהתמסרות הקב"ה עוזר.

גבי יעקב הגם שהיו שבעים נפש כתיב "בשבעים נפש" (דברים י,כב), לשון יחיד, כיוון שבקדושה הכל בהתאחדות, מה שאין כן בעשו שהיו ששה, כתיב "נפשות" (בראשית לו,ו) לשון רבים ופירוד. ולכן גם אמר "יש לי רב" (בראשית לג,ט) מלשון ריבוי ופירוד. כיון שבקדושה הכל בהתאחדות, מה שאין כן בקליפה.

על הפסוק "והאיש משה עניו מאד" (במדבר יב,ג), מבואר שמשה ראה את כל הדורות, וראה שבעקבות משיחא, יהיה דור שלא תהיה להם השגה באלוקות, ושהשגתם לא תהיה נחשבת להשגה, ורק יקיימו התורה ומצוות בפועל ממש במסירות נפש, ולגבי דור זה נחשב משה לעניו.

על הפתגם של רבותינו נשיאנו "טראכט גוט ועט זיין גוט" (חשוב טוב – יהיה טוב), שהמחשבה עצמה באופן של טוב היא עצמה מביאה את הטוב, ואין צריך כלל למרירות, ומכיוון שישנה הבטחה מרבותינו נשיאנו, ברור הדבר שיהיה כן, וזה שייך לכל אחד מאנשי הדור.