על הפסוק "לך לך מארצך וגו'" (בראשית יב,א), פירש: שזה קאי על נשמת האדם שיורדת "מארצך" – מעולם האצילות, "ממולדתך" – מעולם הבריאה, "ומבית אביך" – מעולם היצירה לעולם העשיה, שהיא "הארץ אשר אראך", והכוונה בזה היא כדי שהאדם יראה במעשה אנוש, שמקילין בכבודו של הקב"ה, ויש לו להוכיחם על זה.

כשרואה דבר עבירה אצל זולתו, יש לו לחשוב, כיון שכל דבר בהשגחה פרטית, זה שהראו לו את זה, מפני שגם אצלו ישנה עבירה זו בדקות על כל פנים.

על הפסוק "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים ח,ג), פירוש: כיון "שבעשרה מאמרות נברא העולם" (אבות רפ"ה), על דרך זה חיות האדם נמשכת על ידי המאמרות שבמאכלים, שבשרשם הם נעלים מהאדם האוכלם.

בנוגע למה שכתוב "פדה בשלום נפשי" (תהלים נה,יט), פירש: "נפשי" קאי על נפש האלוקית, ויש שני אופני פדיה: א) על ידי מלחמה עם הנפש הבהמית. ב) על ידי מסירות נפש בעצם בלי מלחמה, ועל ידי אופן זה, תהיה הפדיה בשלום, ואופן פדיה זו תתגלה לעתיד לבוא.

על הפסוק "כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד, ובשביעי יצא לחופשי חינם" (שמות כא,ב), כל המצוות ישנם גם למעלה (ברוחניות), ועל דרך זה במצווה זו, הקב"ה קונה את נשמות ישראל שהם מבחינת עבדים עבריים, ועובדים כל ה"שש אלפי שנין דהוי עלמא" (בעולם הזה), ו"בשביעית" – דהיינו באלף השביעי. משלחם לחופשי חינם, שקאי על הזמן דלעתיד לבוא שיהיה מנוחה לחיי העולמים.

בנוגע למארז"ל "והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים, קדוש יאמר לו" (ישעיה ד,ג), ארז"ל: "עתידין צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש, כדרך שאומרים לפני הקב"ה" (בבא בתרא עה,ב) והביאור בזה – הצדיקים כיון שבטלין הם להשם יתברך, על ידי התורה ומצוות, שזהו ענין "ציון" – בחינת התורה, ו"ירושלים" – בחינת המצוות, לכן על ידי זה המלאכים יאמרו לפניהם קדוש.

על ידי העבודה בתפילה, נרגש אצל האדם גם דקות הרע, ולכן דווקא בעת עמדו בשמונה עשרה, אומר "סלח לנו", כיון שעל ידי הקירוב להשם, הרי הוא מרגיש כמה הוא מרוחק מאלוקות.

הנשמה אינה רק הארה מן העצמות – אלא גם חלק מן העצמות.

על ידי לימוד פנימיות התורה נעשה עילוי גם בלימוד הנגלה, כיון שלימוד הנגלה הוא בבחינת גבול, ופנימיות התורה הוא בבחינת בלי גבול. לכן על ידי הקדמת הלימוד בפנימיות התורה, על ידי זה, יהיה נרגש גם בלימוד הנגלה הבחינה שלמעלה ממדידה והגבלה.