פרקי משניות לעילוי נשמת רבי לוי יצחק שניאורסאהן זצוק"ל אביו של – יבלחט"א – כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א

בסוף העמוד מופיעים המשניות כטקסט

אות ל

(מסכת סוכה פרק ד)

א. מספר הימים בהם נוטלים לוּלָב למצוות ד' מינים וַעֲרָבָה להקפת המזבח – נעים בין שִׁשָּׁה וְשִׁבְעָה כפי שיפורט במשניות הבאות; אמירת הַהַלֵּל וְהַשִּׂמְחָה באכילת בשר שלמים, נמשכת שְׁמוֹנָה ימי חג הסוכות; מצות הישיבה בסֻכָּה וְנִסּוּךְ הַמַּיִם חלים שִׁבְעָה ימים בלבד; וְהֶחָלִיל בו מנגנים בשמחת בית השואבה, אינו דוחה שבת ויום טוב, ולכן הימים בו מנגנים בו נעים בין חֲמִשָּׁה אם בנוסף לחג ישנה גם שבת חול המועד, וְשִׁשָּׁה אם החג חל בשבת עצמה.

ב. לוּלָב שִׁבְעָה, כֵּיצַד? יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל הֶחָג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, לוּלָב שִׁבְעָה, משום שנטילתו ביום הראשון דוחה את השבת; וְאם חל החג בשְׁאָר כָּל הַיָּמִים, תופסת השבת את אחד מימי חול המועד, ומפחיתה את מספר ימי נטילת הלולב לשִׁשָּׁה ימים בלבד.

ג. הקפת המזבח בעֲרָבָה שִׁבְעָה, כֵּיצַד? יוֹם שְׁבִיעִי שֶׁל חג הסוכות, בו נטילת העֲרָבָה היא הלכה למשה מסיני שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, דוחה העֲרָבָה את השבת והיא ניטלת שִׁבְעָה ימים; וְאם היום השביעי של החג חל בשְׁאָר כָּל הַיָּמִים, ניטלת הערבה שִׁשָּׁה ימים בלבד.

ד. מִצְוַת לוּלָב כֵּיצַד? יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל הֶחָג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, מוֹלִיכִין אֶת לוּלְבֵיהֶן לְהַר הַבַּיִת, וְהַחַזָּנִין (השמשים) מְקַבְּלִין מֵהֶן וְסוֹדְרִין אוֹתָן עַל גַּב הָאִצְטְבָא (משטח מקורה שהותקן ברחבת הר הבית), וְהַזְּקֵנִים מַנִּיחִין אֶת שֶׁלָּהֶן בַּלִּשְׁכָּה. וּמְלַמְּדִים אוֹתָם לוֹמַר: כָּל מִי שֶׁמַּגִּיעַ לוּלָבִי בְּיָדוֹ, הֲרֵי הוּא לוֹ בְּמַתָּנָה. לְמָחָר מַשְׁכִּימִין וּבָאִין, וְהַחַזָּנִין זוֹרְקִין אוֹתָם לִפְנֵיהֶם, וְהֵן מְחַטְּפִין וּמַכִּין אִישׁ אֶת חֲבֵרוֹ. וּכְשֶׁרָאוּ בֵּית דִּין שֶׁבָּאוּ לִידֵי סַכָּנָה, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא כָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל בְּבֵיתוֹ.

ה. מִצְוַת עֲרָבָה להקפת המזבח כֵּיצַד? מָקוֹם הָיָה לְמַטָּה מִירוּשָׁלַיִם וְנִקְרָא מוֹצָא. יוֹרְדִין לְשָׁם וּמְלַקְּטִין מִשָּׁם מֻרְבִּיּוֹת (ענפים גדולים, בגובה אחת עשרה אמות) שֶׁל עֲרָבָה, וּבָאִין וְזוֹקְפִין אוֹתָן בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְרָאשֵׁיהֶן כְּפוּפִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ בשעת סידור הערבות, לאות שמחה. בְּכָל יוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעַם אַחַת, וְאוֹמְרִים: "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא". רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: "אֲנִי וָהוֹ הוֹשִׁיעָה נָּא". וְאוֹתוֹ הַיּוֹם (השביעי של חג הסוכות) מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים. בְּשָׁעַת פְּטִירָתָן – פרידתם מהמזבח, לאחר שבעה ימים בהם קיימו את מצוות הערבה, מָה הֵן אוֹמְרִים? יֹפִי לָךְ, מִזְבֵּחַ! יֹפִי לָךְ, מִזְבֵּחַ! רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לְיָהּ וְלָךְ מִזְבֵּחַ! לְיָהּ וְלָךְ מִזְבֵּחַ!

ו. כְּמַעֲשֵהוּ בַּחֹל כָּךְ מַעֲשֵהוּ של היום השביעי, אם חל בַּשַּׁבָּת, אֶלָּא שֶׁהָיוּ מְלַקְּטִין אוֹתָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת וּמַנִּיחִים אוֹתָן בְּגִיגִיּוֹת שֶׁל זָהָב, כְּדֵי שֶׁלּא יִכְמשׁוּ. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: חֲרִיּוֹת (ענפים) שֶׁל דֶּקֶל הָיוּ מְבִיאִין בשבת, במקום הערבות וְחוֹבְטִין אוֹתָן בַּקַּרְקַע בְּצִדֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם נִקְרָא יוֹם חִבּוּט חֲרִיּוֹת.

ז. מִיָּד לאחר קיום מצוות נטילת ד' מינים בפעם האחרונה, הַתִּינוֹקוֹת שׁוֹמְטִין אֶת לוּלְבֵיהֶן וְאוֹכְלִין אֶתְרוֹגֵיהֶן.

ח. חיוב הַהַלֵּל השלם וְהַשִּׂמְחָה באכילת בשר שלמים, נמשך שְׁמוֹנָה ימים, כֵּיצַד? מְלַמֵּד, שֶׁחַיָּב אָדָם בַּהַלֵּל וּבַשִּׂמְחָה וּבִכְבוֹד יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל הֶחָג, כִּשְׁאָר כָּל יְמוֹת הֶחָג. סֻכָּה שִׁבְעָה, כֵּיצַד? גָּמַר מִלֶּאֱכוֹל, לא יַתִּיר ויפרק את סֻכָּתוֹ; אֲבָל מוֹרִיד אֶת הַכֵּלִים שהיו בה במשך החג – מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, מִפְּנֵי כְּבוֹד יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל הֶחָג.

ט. נִסּוּךְ הַמַּיִם כֵּיצַד? צְלוֹחִית שֶׁל זָהָב מַחֲזֶקֶת שְׁלשֶׁת לֻגִּים הָיָה מְמַלֵּא מִן מעיין הַשִּׁילוֹחַ. הִגִּיעוּ לְשַׁעַר הַמַּיִם, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. עָלָה בַּכֶּבֶשׁ שבדרום המזבח וּפָנָה לִשְמאלוֹ, שְׁנֵי סְפָלִים שֶׁל כֶּסֶף הָיוּ שָׁם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁל סִיד הָיוּ, אֶלָּא שֶׁהָיוּ מֻשְׁחָרִין פְּנֵיהֶם מִפְּנֵי הַיַּיִן. וּמְנֻקָּבִין הספלים כְּמִין שְׁנֵי חֹטָמִין דַּקִּין; אֶחָד מְעֻבֶּה וְאֶחָד דַּק, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶם כָּלִין בְּבַת אַחַת. מַעֲרָבִי שֶׁל מַיִם, מִזְרָחִי שֶׁל יַיִן. עֵרָה שֶׁל מַיִם לְתוֹךְ שֶׁל יַיִן, וְשֶׁל יַיִן לְתוֹךְ מַיִם יָצָא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּלֹּג הָיָה מְנַסֵּךְ ולא בשלשה לוגים, והיה עושה זאת כָּל שְׁמוֹנָה הימים. וְלַמְנַסֵּךְ אוֹמְרִים לוֹ: הַגְבַּהּ יָדְךָ! שֶׁפַּעַם אַחַת נִסֵּךְ אֶחָד עַל גַּבֵּי רַגְלָיו, וּרְגָמוּהוּ כָּל הָעָם בְּאֶתְרוֹגֵיהֶן.

י. כְּמַעֲשֵהוּ בַּחֹל כָּךְ מַעֲשֵהוּ בַּשַּׁבָּת, אֶלָּא שֶׁהָיָה מְמַלֵּא מֵעֶרֶב שַׁבָּת חָבִית שֶׁל זָהָב שֶׁאֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת מִן הַשִּׁילוֹחַ, וּמַנִּיחָהּ בַּלִּשְׁכָּה. נִשְׁפְּכָה אוֹ נִתְגַּלְּתָה הָיָה מְמַלֵּא מִן הַכִּיּוֹר, שֶׁהַיַּיִן וְהַמַּיִם הַמְּגֻלִּין פְּסוּלִים לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.

אות ו

(מסכת דמאי פרק ב)

א. וְאֵלּוּ דְּבָרִים מִתְעַשְּׂרִין דְּמַאי (מחוייבים במעשר אם לא ידוע בוודאות שהוא הופרש) בְּכָל מָקוֹם משום שאינם מגיעים אלא מארץ ישראל: הַדְּבֵלָה (תאנה מתוקה), וְהַתְּמָרִים, וְהֶחָרוּבִים, הָארֶז, וְהַכַּמּוֹן. הָארֶז שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ – כָּל הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ מִמֶּנּוּ פָּטוּר.

ב. הַמְקַבֵּל עָלָיו לִהְיוֹת נֶאֱמָן על מעשר פירותיו, שלא יחשבו דמאי, עליו לקבל עצמו להיות מְעַשֵּׂר אֶת שֶׁהוּא אוֹכֵל, וְאֶת שֶׁהוּא מוֹכֵר, וְאֶת שֶׁהוּא לוֹקֵחַ, וְאֵינוֹ מִתְאָרֵחַ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַמִּתְאָרֵחַ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ, נֶאֱמָן; אָמְרוּ לוֹ: האוכל אצל עם הארץ, עַל עַצְמוֹ אֵינוֹ נֶאֱמָן, שהרי הוא אוכל פירות שאינם מעושרים בוודאות, ואם כן, כֵּיצַד יְהֵא נֶאֱמָן עַל שֶׁל אֲחֵרִים?

ג. הַמְקַבֵּל עָלָיו לִהְיוֹת חָבֵר שיהיה נאמן על טומאה וטהרה – אֵינוֹ מוֹכֵר לְעַם הָאָרֶץ לַח וְיָבֵשׁ, וְאֵינוֹ לוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ לַח, וְאֵינוֹ מִתְאָרֵחַ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ, וְלא מְאָרְחוֹ אֶצְלוֹ בִּכְסוּתוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף לא יְגַדֵּל בְּהֵמָה דַקָּה, וְלא יְהֵא פָּרוּץ בִּנדירת נְדָרִים רבים, שבסוף יחללם, וּבִשְחוֹק, וְלא יְהֵא מִטַּמֵּא לַמֵּתִים, וּמְשַׁמֵּשׁ תלמידי חכמים בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. אָמְרוּ לוֹ לרבי יהודה: לא בָּאוּ אֵלּוּ ההקפדות שהזכרת לַכְּלָל הגדרות נאמנות הטהרה.

ד. הַנַּחְתּוֹמִים (אופים המוכרים בזול), לא חִיְּבוּ אוֹתָם חֲכָמִים לְהַפְרִישׁ מתבואת הדמאי שמקבלים אֶלָּא כְּדֵי תְּרוּמַת מַעֲשֵר וְחַלָּה. הַחֶנְוָנִים (בעלי חנויות המוכרים בכמויות קטנות) אֵינָן רַשָּׁאִין לִמְכּוֹר אֶת הַדְּמַאי. כָּל הַמַּשְׁפִּיעִין שמוכרים בשפע ובְּמִדָּה גַּסָּה רַשָּׁאִין לִמְכּוֹר אֶת הַדְּמַאי מבלי לעשרו. אֵלּוּ הֵן הַמַּשְׁפִּיעִין בְּמִדָּה גַּסָּה? כְּגוֹן הַסִּיטוֹנוֹת (סיטונאים) וּמוֹכְרֵי תְבוּאָה.

ה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לְהִמָּדֵד בְּגַסָּה, וּמְדָדוֹ בְּדַקָּה – טְפֵלָה המידה הדַּקָּה שבה מדד לַמידה הגַּסָּה שבה דרכו להמדד, ומותר למכרו גם אם הוא דמאי; אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לְהִמָּדֵד בְּדַקָּה, וּמְדָדוֹ בְּגַסָּה – טְפֵלָה המידה הגַּסָּה שבה מדד לַמידה הדַּקָּה שבה דרכו להמדד, ואסור למכרו אם הוא דמאי. אֵיזוֹ הִיא מִדָּה גַּסָּה? בַּיָּבֵשׁ שְׁלשֶׁת קַבִּין, וּבַלַּח דִּינָר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: סַלֵּי תְאֵנִים, וְסַלֵּי עֲנָבִים, וְקֻפּוֹת שֶׁל יָרָק – כָּל זְמַן שֶׁהוּא מוֹכְרָן אַכְסָרָה (באומד, ללא מידה או משקל) פָּטוּר המוכרם מלעשר אותם אם הם דמאי.

אות י

(מסכת ראש-השנה פרק ד)

א. יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, בַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ תוֹקְעִים בשופר, אֲבָל לֹא בִּשאר תחומי המְּדִינָה. מְשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁיְּהוּ תּוֹקְעִין בְּכָל מָקוֹם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵית דִּין. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, לֹא הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אֶלָּא בְיַבְנֶה בִּלְבָד. אָמְרוּ לוֹ, אֶחָד יַבְנֶה וְאֶחָד כָּל מָקוֹם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵית דִּין:

ב. וְעוֹד זֹאת הָיְתָה יְרוּשָׁלַיִם יְתֵרָה עַל יַבְנֶה, שֶׁכָּל עִיר שֶׁהִיא רוֹאָה וְשׁוֹמַעַת את המתרחש בירושלים וּקְרוֹבָה וִיכוֹלָה לָבֹא אליה בשבת, תּוֹקְעִין בה בשופר. וּבְיַבְנֶה לֹא הָיוּ תוֹקְעִין אֶלָּא בִּפני בֵית דִּין בִּלְבָד:

ג. בָּרִאשׁוֹנָה (בתחילה) הָיָה הַלּוּלָב נִטָּל בַּמִּקְדָּשׁ בכל שִׁבְעָה ימי חג הסוכות, וּבִשאר תחומי המְּדִינָה יוֹם אֶחָד – ביום הראשון בלבד. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְהֵא לוּלָב נִטָּל בַּמְּדִינָה בכל שִׁבְעָה ימי החג זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ, וְשֶׁיְּהֵא יוֹם הָנֵף – ט"ז ניסן בו היו מניפים את העומר – כֻּלּוֹ, עד סיום היום, אָסוּר באכילת התבואה החדשה:

ד. בָּרִאשׁוֹנָה (בתחילה) הָיוּ קובעים את ראש השנה ליום שלאחר כ"ט אלול, ומְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ כָּל הַיּוֹם הראשון של ראש השנה: אם יבואו עדים שראו את הירח ביום זה – יתברר שזהו היום האמיתי של ראש השנה, ואם לאו – יחגגו אותו יום נוסף. פַּעַם אַחַת נִשְׁתַּהוּ (איחרו) הָעֵדִים מִלָּבֹא, וְנִתְקַלְקְלוּ הַלְוִיִּם בַּשִּׁיר של מנחה, משום שלא ידעו אם יום זה אכן התקדש. הִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יְהוּ מְקַבְּלִין את העדים אֶלָּא עַד הַמִּנְחָה: אם יספיקו לבוא לפני המנחה, יקדשו את אותו יום בלבד לראש השנה, ויסיימו אותו בסדר הקרבנות הראוי לחג, וְאִם בָּאוּ עֵדִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, נוֹהֲגִין את המשך אוֹתוֹ הַיּוֹם קֹדֶשׁ – חג, אך ללא הקרבנות הראויים לו, וּלְמָחָר קֹדֶשׁ – חג לכל דבר. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁיְּהוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ כָּל הַיּוֹם, וגם אם יבואו העדים בסוף היום – יקודש יום זה בלבד לראש השנה. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, וְעוֹד זֹאת הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁאֲפִלּוּ רֹאשׁ בֵּית דִּין אינו נמצא במקום הסנהדרין אלא בְּכָל מָקוֹם אחר, שֶׁלֹּא יְהוּ הָעֵדִים הוֹלְכִין אֶלָּא לִמְקוֹם הַוָּעַד בו יושבים הסנהדרין, והם יקדשו את ראש השנה גם בלי ראש בית הדין:

ה. סֵדֶר בְּרָכוֹת בתפילת העמידה של ראש השנה: אוֹמֵר אָבוֹת (מגן אברהם) וּגְבוּרוֹת (אתה גיבור) וּקְדֻשַּׁת הַשֵּׁם (אתה קדוש), וְכוֹלֵל את פסוקי המַלְכוּיוֹת עִמָּהֶן, לפני חתימת הברכה "המלך הקדוש", וְאֵינוֹ תוֹקֵעַ. קְדֻשַּׁת הַיּוֹם (אתה בחרתנו… מקדש ישראל ויום הזכרון), וְתוֹקֵעַ. ברכה מיוחדת לפסוקי זִכְרוֹנוֹת (זוכר הברית), וְתוֹקֵעַ. ברכה מיוחדת לפסוקי שׁוֹפָרוֹת (שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים), וְתוֹקֵעַ. וְאוֹמֵר עֲבוֹדָה (רצה) וְהוֹדָאָה (מודים אנחנו לך) וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים, ואחריה – שים שלום, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אִם אֵינוֹ תוֹקֵעַ לְאחר אמירת פסוקי המַּלְכוּיוֹת, לָמָּה הוּא מַזְכִּיר אותן? אֶלָּא אוֹמֵר אָבוֹת וּגְבוּרוֹת וּקְדֻשַּׁת הַשֵּׁם, וחותם "המלך הקדוש" מבלי לתקוע, וְכוֹלֵל את פסוקי המַלְכוּיוֹת עִם הברכה הבאה של קְדֻשַּׁת הַיּוֹם, וְתוֹקֵעַ. זִכְרוֹנוֹת, וְתוֹקֵעַ. שׁוֹפָרוֹת, וְתוֹקֵעַ. וְאוֹמֵר עֲבוֹדָה וְהוֹדָאָה וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים:

ו. אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֲשָׂרָה פסוקי מַלְכוּיוֹת, מֵעֲשָׂרָה זִכְרוֹנוֹת, מֵעֲשָׂרָה שׁוֹפָרוֹת. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, אִם אָמַר שָׁלשׁ שָׁלשׁ פסוקים מִכֻּלָּן – מכל אחד מנושאים אלו, יָצָא ידי חובתו. אֵין מַזְכִּירִין בפסוקי זִכָּרוֹן, מַלְכוּת וְשׁוֹפָר – פסוקים שֶׁל פֻּרְעָנוּת. מַתְחִיל את סדר הפסוקים בִּפסוקים שנאמרו בתּוֹרָה וּמַשְׁלִים ומסיים בִּפסוקים שנאמרו בנָּבִיא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם הִשְׁלִים וסיים בִּפסוקים שנאמרו בתּוֹרָה, יָצָא:

ז. הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה (שליח הציבור) בְּיוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה בתפילת שחרית, אינו תוקע בתפילה זו, אלא הַשֵּׁנִי המתפלל מוסף מַתְקִיעַ – נותן לאדם אחר לתקוע בשופר. וּבִשְׁעַת הַהַלֵּל – בשאר החגים בהם קוראים הלל, שליח הציבור הרִאשׁוֹן שהתפלל שחרית, הוא אשר מַקְרֵא לציבור אֶת הַהַלֵּל:

ח. שׁוֹפָר שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, אֵין מַעֲבִירִין עָלָיו אֶת הַתְּחוּם – אין לצאת מתחום שבת לצורך הבאתו, וְאֵין מְפַקְּחִין (פותחים ומחפשים) עָלָיו אֶת הַגַּל (ערמת אבנים שנפלה עליו), לֹא עוֹלִין בְּאִילָן, וְלֹא רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, וְלֹא שָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם כדי להביאו, וְאֵין חוֹתְכִין אוֹתוֹ לתקנו לתקיעה בֵּין בְּדָבָר שֶׁאיסורו הוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת (מגזירת חכמים, כחיתוך בסכין מטבח), וּבֵין בְּדָבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם לֹא תַעֲשֶׂה (שאיסורו מהתורה, כחיתוך במסור). אֲבָל אִם רָצָה לִתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם אוֹ יַיִן לניקוי, יִתֵּן. אֵין מְעַכְּבִין אֶת הַתִּינוֹקוֹת מִלִּתְקוֹעַ, אֲבָל (ולא זו בלבד, אלא גם) מִתְעַסְּקִין עִמָּהֶן ומעודדים אותם עַד שֶׁיִּלְמְדוּ לתקוע. וְהַמִּתְעַסֵּק בתקיעת שופר ללא כוונה לצאת ידי חובת המצווה, לֹא יָצָא, וְאף הַשּׁוֹמֵעַ מִן הַמִּתְעַסֵּק, לֹא יָצָא:

ט. סֵדֶר תְּקִיעוֹת בתפילת המוסף, מורכב משָׁלשׁ פעמים, שֶׁל שָׁלשׁ שָׁלשׁ סדרי תקיעות בכל אחת (תשר"ת תש"ת תר"ת). שִׁעוּר (משך זמן) תְּקִיעָה כְּשָׁלשׁ תְּרוּעוֹת. שִׁעוּר תְּרוּעָה כְּשָׁלשׁ יְבָבוֹת (קולות כלשהן). תָּקַע בָּרִאשׁוֹנָה שלפני התרועה, וּמָשַׁךְ בַּשְּׁנִיָּה שלאחריה כְּאורך שְׁתַּיִם כדי לכלול בה את התקיעה שלפני התרועה הבאה, אֵין בְּיָדוֹ אֶלָּא תקיעה אֶחָת, ועליו לתקוע שוב את התקיעה הראשונה של הסדר הבא. מִי שֶׁבֵּרַךְ את כל ברכות תפילת המוסף וְרק אַחַר כָּךְ נִתְמַנָּה (הזדמן) לוֹ שׁוֹפָר, תּוֹקֵעַ וּמֵרִיעַ וְתוֹקֵעַ שָׁלשׁ פְּעָמִים כנגד כל התקיעות שדילג עליהם. דין נוסף: כְּשֵׁם שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר חַיָּב בתפילת עמידה בלחש (בנוסף לחזרתו עליה בקול), כָּךְ כָּל יָחִיד וְיָחִיד חַיָּב להתפלל בעצמו, ואינו יוצא ידי חובה בשמיעת חזרת הש"ץ. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שְׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן:

אות י

(מסכת יומא פרק ח)

א. יוֹם הַכִּפּוּרִים אָסוּר בַּאֲכִילָה וּבִשְׁתִיָּה וּבִרְחִיצָה במים וּבְסִיכָה בשמן וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל וּבְתַשְׁמִיש הַמִּטָּה. וְהַמֶּלֶךְ וְהַכַּלָּה יִרְחֲצוּ אֶת פְּנֵיהֶם, וְהַחַיָּה (יולדת) תִּנְעֹל אֶת הַסַּנְדָּל; דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין.

ב. הָאוֹכֵל כְּכוֹתֶבֶת (תמר) הַגַּסָּה כָּמוֹהָ וּכְגַרְעִינָתָהּ (שיעור זה מחושב מהתמר יחד עם הגרעין), וְהַשּׁוֹתֶה מְלֹא לֻגְמָיו (כמות הממלאת את אחד מצידי פיו) חַיָּב. כָּל סוגי הָאכָלִין מִצְטָרְפִין לְהשלים שיעור כַכּוֹתֶבֶת וְכָל סוגי הַמַּשְׁקִין מִצְטָרְפִין לְהשלים שיעור מְלֹא לֻגְמָיו. אבל הָאוֹכֵל פחות מהשיעור וְשׁוֹתֶה פחות מהשיעור אֵין מִצְטָרְפִין אכילתו ושתייתו להשלים יחד שיעור המחייב בכרת.

ג. אָכַל וְשָׁתָה בְּהֶעְלֵם אֶחָד (בשגגה אחת) אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת על שניהם יחד. אבל אם אָכַל וְעָשָה מְלָאכָה בשגגה אחת, חַיָּב שְׁתֵּי חַטָּאוֹת נפרדות. אָכַל אכָלִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה וְשָׁתָה מַשְׁקִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִשְׁתִיָּה, וּלדוגמא: אם שָׁתָה צִיר (רוטב היוצא מדגים מלוחים) אוֹ מֻרְיָס (רוטב היוצא מדגים כבושים) – פָּטוּר.

ד. הַתִּינוֹקוֹת, אֵין מְעַנִּין אוֹתָן מאכילה ושתיה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אֲבָל מְחַנְּכִין אוֹתָם לִפְנֵי שָׁנָה וְלִפְנֵי שְׁנָתַיִם (שנה או שנתיים לפני גיל החיוב), בִּשְׁבִיל שֶׁיִּהְיוּ רְגִילִין בַּמִּצְוֹת.

ה. עֻבְּרָה (אשה מעוברת) שֶׁהֵרִיחָה מאכל מסויים ומתאווה לאכול אותו, מַאֲכִילִין אוֹתָהּ ביום הכיפורים עַד שֶׁתָּשִׁיב נַפְשָׁהּ. חוֹלֶה מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי הוראת רופאים בְּקִיאִין במלאכתם; וְאִם אֵין שָׁם בְּקִיאִין – מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי דברי עַצְמוֹ, עַד שֶׁיּאמַר דַּי.

ו. מִי שֶׁאָחֲזוֹ בֻּלְמוֹס (חולי רעבון) מַאֲכִילִין אוֹתוֹ אֲפִלּוּ דְּבָרִים טְמֵאִים עַד שֶׁיֵּאוֹרוּ עֵינָיו, שזהו הסימן להתרפאותו. מִי שֶׁנְּשָׁכוֹ כֶּלֶב שׁוֹטֶה, אף שזו סכנת נפשות, אֵין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ מֵחֲצַר כָּבֵד שֶׁלּוֹ (יותרת הכבד של הכלב, שהיתה ידועה כרפואה לנשיכתו, אך אינה רפואה בדוקה); וְרַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ מַתִּיר. וְעוֹד אָמַר רַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ: הַחוֹשֵׁש בִּגְרוֹנוֹ מַטִּילִין לוֹ סַם מרפא בְּתוֹךְ פִּיו בַּשַּׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סְפֵק נְפָשׁוֹת, וְכָל סְפֵק נְפָשׁוֹת דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת.

ז. מִי שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפּלֶת, סָפֵק הוּא שָׁם סָפֵק אֵינוֹ שָׁם, סָפֵק חַי סָפֵק מֵת, סָפֵק נָכְרִי סָפֵק יִשְרָאֵל – מְפַקְּחִין (פותחים ומחפשים) עָלָיו אֶת הַגַּל אבנים. מְצָאוּהוּ חַי – מְפַקְּחִין עָלָיו (ממשיכים בפתיחת ופינוי גל האבנים), וְאִם מֵת – יַנִּיחוּהוּ כך ולא ימשיכו.

ח. חַטָּאת וְאָשָׁם וַדַּאי מְכַפְּרִין על האדם המביא אותם ושב בתשובה. מִיתָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין עִם הַתְּשׁוּבָה. תְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עַל עֲבֵרוֹת קַלּוֹת, עַל עֲשֵה וְעַל לא תַעֲשֶה הניתק לעשה; וְעַל הַחֲמוּרוֹת הִיא תּוֹלָה ומגינה על האדם מעונש, עַד שֶׁיָּבוֹא יוֹם הַכִּפּוּרִים וִיכַפֵּר עליו לחלוטין.

ט. הָאוֹמֵר: אֶחֱטָא וּלאחר מכן אָשׁוּב בתשובה ואכפר על החטא, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב – אֵין מַסְפִּיקִין ומסייעים בְּיָדוֹ לַעֲשׁוֹת תְּשׁוּבָה; אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר – אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה ויפייס אֶת חֲבֵרוֹ. אֶת זוֹ דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: "מִכּל חַטּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' (העבירות שבינכם ובין ה') תִּטְהָרוּ" ביום הכיפורים. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר; עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אַשְׁרֵיכֶם יִשְרָאֵל! לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין? מִי מְטַהֵר אֶתְכֶם? אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם"; וְאוֹמֵר: "מִקְוֵה (תקוותו של עם) יִשְרָאֵל – ה'", וניתן לדרוש זאת גם במובן של מקווה טהרה: מַה מִּקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְרָאֵל.

אות צ

(מסכת פרה פרק ט)

א. צְלוֹחִית מים שהתקדשו באפר הפרה האדומה, שֶׁנָּפַל לְתוֹכָהּ מַיִם פסולים כָּל שֶׁהֵן – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יַזֶּה ממנה שְׁתֵּי הַזָּיוֹת, ואחת מהם בוודאי תהיה כשרה; וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין. יָרַד לְתוֹכָהּ טַל – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יַנִּיחֶנָּה בַּחַמָּה וְהַטַּל עוֹלֶה מאליו, וכך יישארו בצלוחית רק המים הכשרים; וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין. נָפַל לְתוֹכָהּ מַשְׁקִין וּמֵי פֵרוֹת – יְעָרֶה וירוקן את הצלוחית, וְצָרִיךְ לְנַגֵּב אותה לפני שימלא בה מים חדשים; נפלו לצלוחית דְּיוֹ יבש, קוֹמוֹס (צבע המופק משרף אילן), וְקַנְקַנְתּוֹם (צבע המופק מנחושת), וְכן כָל דָּבָר שֶׁהוּא רוֹשֵׁם ומותיר סימן בצלוחית – יְעָרֶה וירוקן את הצלוחית, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְנַגֵּב אם לא נותר סימן מהצבע.

ב. נָפַל לְתוֹכָהּ שְׁקָצִים וּרְמָשִים, וְשהו שם זמן רב כל כך עד שנִתְבַּקְּעוּ במים, אוֹ שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ מַרְאֵיהֶם של המים – פְּסוּלִין. חִפּוּשִׁית (מין תולעת) שנפלה לצלוחית, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ (גם אם לא עמדה בתנאים הקודמים) – פּוֹסֶלֶת את המים, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כִּשְׁפוֹפֶרֶת חלולה, ונוזלי גופה מתערבים במים בכל מקרה. רַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקב אוֹמְרִים: הַדִּירָה וְהַכִּנָּה (מיני תולעים) שֶׁבַּתְּבוּאָה – כְּשֵׁרִים גם אם נתבקעו, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶם לֵחָה שתפסול את המים.

ג. שָׁתָת מֵהֶן (מהמים הכשרים) בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה – פְּסוּלִין מחמת הרוק היוצא מפיהם. כָּל סוגי הָעוֹפוֹת ששתו מהמים – פּוֹסְלִין אותם, חוּץ מִן הַיּוֹנָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מוֹצֶצֶת את המים ורוקה אינו מתערב בהם. כָּל הַשְּׁרָצִים ששתו מהמים אֵינָם פּוֹסְלִין אותם, חוּץ מִן הַחֻלְדָּה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מַלֶּקֶת (מלקקת) את המים ורוקה מתערב בהם; רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף הַנָּחָשׁ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מֵקִיא את המים בחזרה; רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף שתיית הָעַכְבָּר פוסלת את המים.

ד. הַחוֹשֵׁב עַל מֵי חַטָּאת לִשְׁתּוֹת אותם – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: פָּסַל את המים במחשבה זו; ואילו רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אינו פוסל אלא כְּשֶׁיַּטֶּה את הכלי לשם השתיה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שהמחשבה על שתיית המים פוסלת אותם? בְּמַיִם שֶׁלא ניתן בהם אפר הפרה ועדיין אֵינָם מְקֻדָּשִׁים, אֲבָל בְּמַיִם הַמְקֻדָּשִׁין לאחר נתינת האפר – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: שאין החושב לשתות פוסל אותם אלא כְּשֶׁיַּטֶּה את הכלי לשם השתיה; ואילו רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: שאף הטייתו אינה פוסלת את המים, אלא כְּשֶׁיִּשְׁתֶּה מהם בלבד. גִּרְגֵּר (שפך את המים ישירות לגרונו מבלי לגעת בפיו בכלי) – כָּשֵׁר מה שנותר בכלי.

ה. מֵי חַטָּאת שֶׁנִּפְסְלוּ – מטמאים את הנוגע בהם (בדינים מסויימים), ולכן לא יִגְבְּלֵם ויערבם בְּטִיט, שֶׁלּא יַעֲשֵם תַּקָּלָה לַאֲחֵרִים טהורים, שיגעו בו וייטמאו; רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לאחר עירובם בטיט, בָּטְלוּ המים ואינם מטמאים. פָּרָה שֶׁשָּׁתָת מֵי חַטָּאת – בְּשָרָהּ טָמֵא אם נשחטה מֵעֵת לְעֵת (בעשרים וארבע השעות שלאחר שתייתה); רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בָּטְלוּ המים בְּמֵעֶיהָ של הבהמה, ואינם מטמאים גם אם נשחטה מיד.

ו. מֵי חַטָּאת מקודשים וְכן אֵפֶר חַטָּאת המיועד לקידוש המים – לֹא יַעֲבִירֵם בַּנָּהָר וּבַסְּפִינָה, וְלֹא יְשִׁיטֵם בכלי כלשהו עַל פְּנֵי הַמַּיִם, וְלֹא יַעֲמֹד בְּצַד זֶה של הנהר וְיִזְרְקֵם לְצַד זֶה, כדי שלא ייטמאו (משום מעשה שהיה). אֲבָל עוֹבֵר הוּא ברגליו בַּמַּיִם עַד צַוָּארוֹ כשהם בידו. עוֹבֵר הוּא הַטָּהוֹר לְחַטָּאת בנהר (באופנים האסורים שנמנו לעיל), וּמעביר בְיָדָיו כְּלִי רֵיקָם (ללא מים) הַטָּהוֹר לְחַטָּאת, וְכן ביכולתו להעביר בנהר כלי מלא בְמַיִם שֶׁאֵינָם מְקֻדָּשִׁין.

ז. אֵפֶר פרה כָּשֵׁר לקידוש מי ההזאה שֶׁנִּתְעָרַב בְּאֵפֶר מַקְלֶה (אפר שריפה כלשהו) – הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב בתערובת, ואם הרוב פסול – יש לְטַמֵּא את האפר, וְאֵין מְקַדְּשִׁין בּוֹ את המים; רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מְקַדְּשִׁין בְּכֻלָּן יחד, ובכל מקרה יתערב במים גם האפר הכשר.

ח. מֵי חַטָּאת שֶׁנִּפְסְלוּ – מְטַמְּאִים אֶת הַטָּהוֹר לִתְרוּמָה אם נגע בהם בְּיָדָיו וְכן אם נגע בהם בִּשאר חלקי גוּפוֹֹ, וְאֶת הַטָּהוֹר לְחַטָּאת אינם מטמאים, לא אם נגע בהם בְּיָדָיו וְלא אם נגע בהם בְּגוּפוֹ. ואילו מי חטאת שנִטְמְאוּ – מְטַמְּאִים אֶת הַטָּהוֹר לִתְרוּמָה אם נגע בהם בְּיָדָיו וְכן אם נגע בהם בְּגוּפוֹ, וּמטמאים גם אֶת הַטָּהוֹר לְחַטָּאת אם נגע בהם בְּיָדָיו, אֲבָל לא אם נגע בהם בִּשאר חלקי גוּפוֹ.

ט. אֵפֶר כָּשֵׁר שֶׁנְּתָנוֹ עַל גַּבֵּי הַמַּיִם שֶׁאֵינָן רְאוּיִן לְקַדֵּשׁ – נחשבים המים כמי חטאת שנפסלו, ומְטַמְּאִין אֶת הַטָּהוֹר לִתְרוּמָה אם נגע בהם בְּיָדָיו וְכן אם נגע בהם בְּגוּפוֹ, ואֶת הַטָּהוֹר לְחַטָּאת אינם מטמאים, לא אם נגע בהם בְּיָדָיו וְלא אם נגע בהם בְּגוּפוֹ.

אות ח

(מסכת שבת פרק כב)

א. חָבִית משקה שֶׁנִּשְׁבְּרָה בשבת, אסרו חכמים לקלוט את כל תוכנה בכלים רבים, אלא מַצִּילִין הֵימֶנָּה (ממנה) כמות הנדרשת עבור מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת, ותו לא. וְאוֹמֵר לַאֲחֵרִים: בּוֹאוּ וְהַצִּילוּ לָכֶם משקה לצורך שלשת סעודותיכם. וּבִלְבַד שֶׁיקלוט את המשקים באמצעות הכלים בלבד, ולּא יְסַפֵּג מהחבית בספוג ויטיף ממנו לכליו. דין נוסף: אֵין סוֹחֲטִין אֶת הַפֵּרוֹת לְהוֹצִיא מֵהֶן מַשְׁקִין; וְאף אִם יָצְאוּ מי הפירות מֵעַצְמָן – אֲסוּרִין בשתיה באותה שבת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם היו אותם פירות מכונסים לְשם אכָלִין – הַמשקה היּוֹצֵא מֵהֶן מעצמו מֻתָּר בשתיה, וְרק אִם היו מכונסים מלכתחילה לְשם סחיטת המַּשְׁקִין שלהם – המשקה הַיּוֹצֵא מֵהֶן מעצמו אָסוּר בשתיה באותה שבת. חַלּוֹת דְּבַשׁ שֶׁרִסְּקָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת, ועדיין לא נסחט מתוכם הדבש כולו, וְיָצְאוּ מֵעַצְמָן בשבת – אֲסוּרִים באכילה באותה שבת; וְרַבִּי אֶלְעָזָר מַתִּיר.

ב. כָּל מאכל שֶׁבָּא בְּמים חַמִּין והתבשל בהם מֵעֶרֶב שַׁבָּת – שׁוֹרִין אוֹתוֹ בַּחַמִּין בַּשַּׁבָּת; וְכָל מאכל שֶׁלּא בָּא בַּחַמִּין מֵעֶרֶב שַׁבָּת – מְדִיחִין אוֹתוֹ בלבד בַּחַמִּין בַּשַּׁבָּת, אבל אסור לשרותו בהם; חוּץ מִן הַמָּלִיחַ הַיָּשָׁן (דג מלוח לאחר שנה ממליחתו) וְדָגִים מְלוּחִים קְטַנִּים, וְקוּלְיָס הָאִסְפָּנִין (מין דג קל-בישול מאספמיא), שֶׁהֲדָחָתָן זוֹ במים החמים – הִיא גְּמָר מְלַאכְתָּן ודרך בישולם הרגיל, ואסורה בשבת.

ג. שׁוֹבֵר אָדָם אֶת הֶחָבִית אם אינו יכול לפותחה, על מנת לֶאֱכל הֵימֶנָּה (ממנה) גְּרוֹגְרוֹת (תאנים יבשות), וּבִלְבַד שֶׁלּא ישברנה בצורה נאה ויִתְכַּוֵּן לַעֲשׁוֹת ממנה כְּלִי ראוי. וְכן אֵין נוֹקְבִים מְגוּפָה (מכסה-חרס) שֶׁל חָבִית כדי להוציא את המשקה שבה, אלא יש להסיר את המכסה בשלימותו; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים מַתִּירִין גם לחורר את המכסה. וּלכל הדעות – לא יִקְּבֶנָּה (לא יחורר את המגופה) מִצִּדָּהּ; וְאִם הָיְתָה נְקוּבָה כבר, לא יִתֵּן עָלֶיהָ שַׁעֲוָה כדי לסתום את החור, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמָרֵחַ את השעווה ועובר בכך על מלאכת 'ממחק'. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶה בָּא לִפְנֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בִּמדינת עֲרָב, באדם שסתם את החבית בשעווה, וְאָמַר עליו רבן יוחנן בן זכאי: חוֹשֵׁשְׁנִי לוֹ מִספק שמא מרח את השעווה ונתחייב חַטָּאת.

ד. נוֹתְנִין בשבת תַּבְשִׁיל לְתוֹךְ הַבּוֹר שאין בו מים, בִּשְׁבִיל שֶׁיְּהֵא שָׁמוּר בקור היחסי, וְכן מותר להניח אֶת הַמַּיִם הַיָּפִים וראויים לשתיה בְּבור מים רָעִים בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּצַנּוּ (יתקררו), וְאף אֶת המשקה הַצּוֹנֵן בַּחַמָּה (בשמש) בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּחַמּוּ. מִי שֶׁנָּשְׁרוּ (נפלו) כֵּלָיו (בגדיו) בעת הילוכו בַּדֶּרֶךְ ונרטבו בַּמַּיִם, מְהַלֵּךְ בָּהֶן כמו שהם וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שיחשדו בו כי כיבס אותם. הִגִּיעַ לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה והראשונה בכניסתו לעיר, שׁוֹטְחָן שם בַּחַמָּה לייבוש, אֲבָל יעשה זאת בזווית מוסתרת ולא במקום גלוי כְּנֶגֶד הָעָם.

ה. הָרוֹחֵץ בְּמֵי מְעָרָה וּבְמֵי טְבֶרְיָא החמים וְנִסְתַּפַּג (התנגב), אֲפִלּוּ השתמש בְּעֶשֶר אֲלֻנְטִיאוֹת (מגבות) שונות, ואינן רטובות כל כך – לא יְבִיאֵם ויחזירם בְּיָדוֹ בשבת, מחשש סחיטה; אֲבָל עֲשָרָה בְּנֵי אָדָם, אף אם הם מִסְתַּפְּגִין (מתנגבים) בַּאֲלֻנְטִית (מגבת) אַחַת, ומנגבים בה את פְּנֵיהֶם יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם, אינם חוששים לסחיטתה (שהרבים מזכירים אחד לרעהו), וּמְבִיאִין אוֹתָהּ בְּיָדָן.

ו. סָכִין בשבת את הגוף בשמן וּמְמַשְׁמְשִׁין בזמן הסיכה בִּבְנֵי מֵעַיִם, אֲבָל לא מִתְעַמְּלִין ומשפשפים את הגוף בחוזקה, וְלא מִתְגָּרְדִין בכלי המיוחד לכך. אֵין יוֹרְדִין בשבת לְנהר קוֹרְדִּימָה שקרקעיתו בוצית ומחליקה, וְאֵין עוֹשִין אַפִּיקְטְוִיזִין (גורמים להקאת אוכל) על ידי שתיית סם המיוחד לכך, וְאֵין מְעַצְּבִין – מתקנים ומיישרים אֶת עצמות וחוליות התינוק הַקָּטָן לאחר יום לידתו, וְאֵין מַחֲזִירִין למקומו אֶת הַשֶּׁבֶר – עצם שנשברה. מִי שֶׁנִּפְרְקָה (יצאה ממקומה) יָדוֹ וְרַגְלוֹ – לא יִטְרְפֵם (ישטפם וישפשפם) בְּצוֹנֵן; אֲבָל רוֹחֵץ הוּא את ידיו ורגליו כְּדַרְכּוֹ במים צוננים, וְאִם נִתְרַפָּא – נִתְרַפָּא.

אות ק

(מסכת מעילה פרק ד)

א. קָדְשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ ממינים שונים, שנהנה מכל אחד מהם בהנאה שאינה שווה פרוטה – מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה להשלמת השווי המחייב בהבאת קרבן מְעִילָה, וכמו כן מצטרפים להשלמת שיעור (כזית) שהאוכלו מתחַיֵּב עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם איסור אכילת קרבן פִּגּוּל (פסול), או איסור אכילת הנוֹתָר מבשר הקרבן לאחר זמן אכילתו, וְכן לחייב אדם טָמֵא שאוכל מהם. קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת ממינים שונים מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה להשלמת השווי המחוייב בקרבן מעילה. קָדְשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ וְקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת, מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה להשלמת השווי המחייב בהבאת קרבן מְעִילָה בלבד, אבל לא להשלמת שיעורי האכילה.

ב. חֲמִשָּׁה דְּבָרִים בְּקרבן העוֹלָה מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה להשלמת שיעורי המעילה ואיסורי האכילה: הַבָּשָר וְהַחֵלֶב של הבהמה המוקרבת, וְהַסּלֶת וְהַיַּיִן וְהַשֶּׁמֶן של מנחתה ונסכיה. וְשִׁשָּׁה דברים בְּקרבן התּוֹדָה מצטרפים להשלמת שיעור איסורי האכילה: הַבָּשָר וְהַחֵלֶב וְהַסּלֶת וְהַיַּיִן וְהַשֶּׁמֶן כבקרבן העולה, וּבקרבן התודה נוסף לכך גם הַלֶּחֶם המוקרב עמה. הַתְּרוּמָה הגדולה, וּתְרוּמַת מַעֲשֵר, וּתְרוּמַת מַעֲשֵר שֶׁל דְּמַאי (שהופרשה מספק), הַחַלָּה, וְהַבִּכּוּרִים – מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לֶאֱסוֹר תערובת אחרת שנפלו לתוכה (אם אין בה כמות המבטלת את כולם יחד), וּלְחַיֵּב עֲלֵיהֶם אֶת מי שאכל כזית מכולם יחד בתשלום הַחֹמֶשׁ (בנוסף לקרן).

ג. כָּל הַפִּגּוּלִין (מכל סוגי הקרבנות הפסולים) מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לחייב כרת את האוכל כזית מכולם יחד. וכן כָּל הדברים הַנּוֹתָרִין מכל סוגי הקרבנות לאחר זמן אכילתם מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וכָל הַנְּבֵלוֹת מכל סוגי הבהמות מִצְטָרְפוֹת זוֹ עִם זוֹ, וכָל סוגי הַשְּׁרָצִים מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לשיעור איסור האכילה. דַּם הַשֶּׁרֶץ וּבְשָרוֹ של אותו שרץ, מִצְטָרְפִין לשיעור (עדשה) המטמא. כְּלָל אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: כָּל דבר שֶׁחומרת טֻּמְאָתוֹ וְשִׁעוּרוֹ המטמא שָׁוִין לרעהו – מִצְטָרְפִין אותם דברים זֶה עִם זֶה לשיעור המטמא; ואילו דבר שחומרת טֻמְאָתוֹ בלבד שווה לרעהו וְלא שִׁעוּרוֹ, או דבר ששִׁעוּרוֹ המטמא שווה לרעהו וְלא חומרת טֻמְאָתוֹ, וכל שכן דבר שאינו שווה לרעהו לא בחומרת טֻמְאָתוֹ וְלא בשִׁעוּרוֹ – אֵין מִצְטָרְפִין אותם דברים זֶה עִם זֶה לשיעור כלשהו.

ד. הַפִּגּוּל וְהַנּוֹתָר אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לשיעור איסור האכילה, מִפְּנֵי שֶׁהֵם שְׁנֵי שֵׁמוֹת ואיסורים שונים. הַשֶּׁרֶץ וְהַנְּבֵלָה, וְכֵן הַנְּבֵלָה וּבְשַר הַמֵּת שחומרת טומאתם ושיעורה שונים זה מזה – אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לְהשלמת השיעור המטַמֵּא, אֲפִלּוּ כְּדי להשלים לשיעור הקַּל והקטן יותר שֶׁבֵּין שְׁנֵיהֶם ולטמא כחומרת טומאתו. אולם הָאֹכֶל שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטֻּמְאָה וְהאוכל שֶׁנִּטְמָא בִּוְלַד הַטֻּמְאָה – מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לשיעור כביצה, כדי לְטַמֵּא את האוכל הנוגע בהם כְּחומרת הטומאה של הדבר הקַּל שֶׁבֵּין שְׁנֵיהֶם.

ה. כָּל סוגי הָאֹכָלִין מִצְטָרְפִין להשלמת השיעורים הבאים: לִפְסוֹל אֶת הַגְּוִיָּה (הגוף) של האוכל מהם בטומאתם בְּשיעור כַּחֲצִי פְרַס, בְּהשלמת שיעור מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת לְצורך הנחת עֵרוּב תחומין, בְּהשלמת שיעור כַּבֵּיצָה לְטַמֵּא את האוכל מהם בטֻמְאַת אֹכָלִין, בְּהשלמת שיעור כַּגְּרוֹגֶרֶת לְחייב על הוֹצָאַת שיעור זה ממאכלים שונים בשַׁבָּת, ובְהשלמת שיעור כַּכּוֹתֶבֶת לחייב על אכילתם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. כָּל סוגי הַמַּשְׁקִין מִצְטָרְפִין לִפְסוֹל אֶת הַגְּוִיָּה (הגוף) של השותה מהם בטומאתם בְּשיעור רְבִיעִית, וּבְהשלמת שיעור מְלא לֻגְמָיו לחייב על שתייתם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.

ו. הָעָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לאסור את התערובת שנפלו לתוכה (אם אין בה כמות המבטלת את שניהם יחד). רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵינָן מִצְטָרְפִין (ודי בכמות שתבטל כל אחד בפני עצמו על מנת להתיר את התערובת). הַבֶּגֶד וְהַשַּׂק, הַשַּׂק וְהָעוֹר, הָעוֹר וְהַמַּפֵּץ (מין מחצלת), שלכל אחד מהם שיעור אחר לקבלת טומאה, וחיברם יחד – מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה להשלים את השיעור הקטן שבין בגדים אלו, ולקבל טומאה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אין בכך חזרה מהכלל שנאמר במשניות הקודמות, אלא מִפְּנֵי שֶׁהֵן – כל סוגי הבגדים רְאוּיִין לִטַּמֵּא במוֹשָׁב הזב, גם בשיעור קטן יותר – נמצא שיש בהם שיעור וטומאה שווה.