נזדמנה לעקרת בית שאלה לרב: כאשר הפשירה את החמאה, גלשה ממנה חתיכה סוררת והחליקה ישירות אל מרק העוף הרותח. תוך שניות בודדות היא נמסה ואבדה – מה דין המרק?
לאחר בדיקת הנתונים, אישר הרב כי כמות החמאה "בטלה בשישים" במרק וניתן לאכלו לתיאבון ולבריאות.
תקופה לאחר מכן פגש בעל הבית את הרב, וביקש להודות לו על הפסק: "מאז שהתרת את התבשיל", אמר, "אשתי מוסיפה למרק בכל שבוע את ה"בטל בשישים" וטעמו משתפר פלאים"…
הסיפור המתואר לעיל הוא כמובן לבדיחותא בעלמא, ואינו יכול להתרחש במציאות: הסיבה להיתר ההלכתי של "ביטול בשישים", נסמכת על הקביעה שיחס כמותי כזה, של פי שישים מהמין העלול לאסור את התבשיל – יבטל תמיד את טעמו. באופן עקרוני, לו היתה אפשרות לטעום את התבשיל ולוודא שטעם החמאה לא השפיע עליו במאומה – היא היתה יכולה להתבטל אף בכמות פחותה מזו, אלא שמסיבות שונות איננו יכולים לעשות זאת, ולכן אנו מוודאים כי יש בו את הכמות המקסימלית שתבטל את טעמו בכל מצב אפשרי.
על בסיס אותה קביעה הלכתית-מציאותית, מסיק הרבי כי בשנה כמו זו, בה הוענקו לנו "שישים יום" אדר'יים ושמחים – יכולה השמחה לבטל "בשישים" את כל הטרדות והדאגות. אם ננצל כראוי את שישים ימי השמחה, נרקוד ונפזז ללא הגבלה ונשכח מכל הצרות – הם אכן יישכחו וייעלמו בתהום הנשיה, שהרי גם הם אינם יכולים להתנגד להלכה הקובעת: "ביטול בשישים".
אלא שכדי להגיע לכמות של שישים יום, לא יספיקו כמובן ימי חודש אדר ב' – בו נקבעה חגיגתו הרשמית של חג הפורים. יש צורך להתחיל מחודש אדר א', ואף לספח יום אחד מהחודש הקודם לו – ל' שבט, המוגדר כיומו הראשון של "ראש חודש אדר ראשון". כאן עלול לצוץ ה"קלוגינקער" המחפש תמיד סיבות להעכיר את האוירה, ולטעון בצווחנות: לשמחה מה זו עושה? פורים יחול רק בחודש הבא!
בעיירה יהודית מסויימת, היה נוהג אחד השתיינים להעלות את כמות השתיה שלו בצורה מופרזת החל מראש חודש אדר ועד סופו – "חייב איניש לבסומי עד דלא ידע"! טען בתוקף.
כאשר נשאל: הלא החיוב "עד דלא ידע" חל רק ביום הפורים? ענה בפיקחות: המן הרשע, זמם להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים "ביום אחד". מדוע הוא התעקש על צמצום המלאכה לזמן כה קצר מבלי להותיר שאריות לימים הבאים? כמובן, הוא הכין את עצמו לאפשרות שה' שוב יושיע את עם ישראל, וימי הגזירה יהפכו לימי חגיגה וששון. משום כך דאג המן הקמצן לצמצם את הזמן למינימום ההכרחי – שגם במקרה זה, לא יקבלו בני ישראל יותר מיום אחד לחגוג…
אני, המשיך השיכור בדרשתו, לא אתן להמן את טעם הניצחון. אני יודע מה הוא תכנן, ולכן אני מרחיב את חגיגות הפורים לחודש שלם…
הגמרא קובעת כי "משנכנס אדר מרבין בשמחה" – כלל שלא מצינו כלפי אף חודש שחל בו חג כלשהו. במה נשתנו ימי הפורים ההופכים את החודש כולו לחודש של שמחה?
אם ננסה למצוא לכך הסבר ברש"י, רק נסתבך עוד יותר… בפירושו לסוגיית הגמרא כותב רש"י: "משנכנס אדר – ימי נסים היו לישראל פורים ופסח". איך קפץ חג הפסח לחודש אדר? המפרשים השונים מנסים למצוא לכך הסברים: אולי רצה רש"י להרחיב את השמחה ולהמשיך את הרצף שלה גם לתוך חודש ניסן, או שבכוונתו לבאר כי הרציפות הגבוהה של ימי הניסים – חודש אחרי חודש – היא שיוצרת את חיוב השמחה. אולם השאלה העיקרית נותרה בעינה: מדוע לשמוח כבר מתחילת החודש?
לשם כך, יש לחזור אל שורש שמחת הפורים – עוד לפני הניסים והנצחונות, ולהעמיק במחשבותיו הרשעיות של המן האגגי:
כאשר חיפש המן חודש מתאים לגזירתו, הוא גילה כי בכל חודש קיימת זכות ומזל מיוחד לעם ישראל, שימנע בעדו מלהצליח. אך כשהגיע לחודש אדר – "שמח שמחה גדולה": הוא גילה כי לא רק שחודש זה נעדר כל זכות לעם ישראל, אלא אירעה בו אף צרה צרורה – משה רבינו, רועם של ישראל, מת בחודש זה.
מה שהמן לא ידע, הוא שבאותו יום משה גם נולד. ולאמיתו של דבר, בהיותו "תלמיד חכם" הבקי ברזי ההיסטוריה היהודית ומזלותיה – סביר להניח שהמן ידע גם ידע מתי נולד משה, אלא שהוא לא הכיר בכוחה של הולדת משה להושיע ולגאול את עם ישראל בכל הדורות, גם לאחר פטירתו:
ביום הולדתו של אדם רגיל, מזלו האישי גובר ומסייע לו לצלוח את כל האתגרים העומדים בפניו. ביום הולדת של נשיא הדור, הכולל את כל נשמות ישראל – גובר מזלם של כל בני ישראל היונקים ממנו את חיותם, במודע או שלא במודע, והם מקבלים את כל הכוחות לנצח כל מונע ומעכב.
כשמדובר על יום הולדתו של משה רבינו, הנשיא הראשון שיצר ועיצב את דמותו של עם ישראל לראשונה כעם, ונשמתו היא שעוברת מדור לדור ומתלבשת בגופו של נשיא אותו דור – הרי שמזלו ממשיך להשפיע ולגבור בכל שנה ושנה בהגיע חודש אדר, והוא משפיע לא רק על היום המסויים בו נולד, אלא על החודש כולו מתחילתו ועד סופו.
זו הסיבה האמיתית לשמחת חודש אדר: כוחו הייחודי של משה רבינו שנולד בחודש זה, הוא אשר הפך את החודש כולו מחודש 'חסר מזל' לחודש ש'מזלו בריא' ביותר לעם ישראל, והוא אשר הושיע את עם ישראל מגלותו הראשונה – יציאת מצרים בחג הפסח. משכך, מהווים גם הפורים וגם הפסח סיבות מצויינות לשמוח כבר מראש חודש אדר, חודש לידתו של משה.
המדרש מציין דעות חלוקות באשר ליום בו הוטל משה ליאור – שלשה חדשים לאחר לידתו: האם הדבר אירע בחג השבועות (וזכות נתינת התורה ביום זה היא שעמדה לו להנצל), או בשביעי של פסח (והיתה זו זכות שירת הים שאמר ביום זה שהצילה אותו).
חג השבועות, חל בדיוק שלשה חודשים לאחר ז' אדר. שביעי של פסח לעומתו, נחגג בטרם עברו אפילו חודשיים מיום זה, ולכן קובע המדרש כי אותה שנה היתה מעוברת, משה רבינו נולד בז' באדר ראשון, ואת החודשים עד לכ"א ניסן (רוב אדר א', כל אדר ב', ורוב ניסן) ניתן לחשב כשלשה חדשים.
בהתאם לדרכו של הרבי לצמצם ככל האפשר את נקודות החיכוך במחלוקות התורניות, מה שחשוב עוד יותר במחלוקות מציאותיות – קובע הרבי כי לכל הדעות היתה השנה בה נולד משה שנה מעוברת, והוא נולד בז' באדר ראשון. ובאשר לדעה שהשלכת משה ליאור אירעה בחג השבועות – היא תטען להגנתה כי בו' בסיון עדיין לא עברו ארבעה חודשים מלאים מיום הולדתו של משה, ויש מקום להחשיב את משך הזמן הזה כ"שלשה חדשים".
ואם במדרש אף אחד לא חולק על כך – בוודאי שגם אותו "קלוגינקער" לא יעז יותר לחלוק, להקשות ולהתפלפל, ואף אנו נרים את רגלינו ונפצח בריקוד חסידי עליז שיבטל את כל ההעלמות וההסתרים ו"בשמחה תצאו" מהגלות אל הגאולה האמיתית והשלימה בהתגלות מלכנו משיחנו שליט"א, תיכף ומיד ממש!
על פי שיחות ש"פ תרומה ותצווה תשנ"ב,
לקוטי שיחות חט"ז – שיחה לז' אדר,
ושיחת ש"פ תשא תשד"מ
Made by: kobish.com
