כששומעים דבר בלתי רצוי על אחד מישראל, צריך להצטער צער רב, כיון שאחד מהם בוודאי לא בסדר, אם זה אמת הדבר שמספרים, אז אותו אחד שמספרים עליו הוא לא טוב, ואם אין זה אמת, אזי המספר נמצא במצב לא טוב.

בנוגע למה שאמרו רז"ל: "עמוד אחד מן הרקיע לארץ וצדיק שמו" (חגיגה יב,ב), פירוש שכל ההשפעות שנמשכות לעולם, נמשכות על ידי הצדיק.

בנוגע למאמר רז"ל: "ראשונים שנתגלה עוונם נתגלה קיצם, אבל אחרונים שלא נתגלה עוונם לא נתגלה קיצם" (יומא ט,ב), פירוש: בדורות הראשונים העבירות היו בגלוי, ולכן נתגלה קיצם, מה שאין כן בדורות האחרונים שיש עבירות, אבל לא בבחינת גילוי, ולכן לא נתגלה קיצם. (עיין לעיל בפירושו של אדמו"ר הזקן ביום כ"ד).

בנוגע למה שכתוב "חומת בת ציון הורידי כנחל דמעה" (איכה ב,יח), מבאר: "בת ציון" – קאי כל כנסת ישראל, ו"חומת בת ציון" – הם האותיות של מחשבה דיבור ומעשה בדברים בטלים, שמקיפים את האדם ונעשים בבחינת חומה להעלים על הנפש. והתיקון לזה על ידי בכיה בדמעות דווקא, שעל ידי זה נמשכים רחמים רבים על האדם.

מה שתיקנו בנס חנוכה להדליק נרות, כיון שהנס היה בנוגע לתורה שנקראת "נר מצווה ותורה אור" (משלי ו,כג).

בנוגע לניסים המתלבשים בטבע – הנה למרות שבגלוי אינם נראים כנס, וכמו בנס של אסתר שלא היה נראה נס גלוי (שכל הנס היה מלובש בטבע), אבל בשרשם ניסים המלובשים בטבע נעלים יותר.

על הפסוק "כי נר מצווה ותורה אור" (משלי ו,כג), פירשו רז"ל: "ותורה אור" – קאי על מצוות חנוכה, שהיוונים טימאו כל השמנים, דהיינו שטימאו כל החכמות של הקדושה, על ידי חכמות חיצוניות, וכשגברו בית חשמונאי תיקנו להדליק נרות, וזהו בחינת "ותורה אור", להאיר את החושך, ולכן צריך להיות נר חנוכה מבחוץ לרשות הרבים ובשמאל, כדי לברר את בחינת החושך והשמאל.

על הפסוק: "תקעו בחודש שופר" (תהלים פא,ד), בכל ראש השנה יש להתחדש בעניין מסויים ("בחודש" – מלשון התחדשות), דהיינו שכל אחד יש לו לקבל על עצמו זהירות יתירה במצוות עשה, זהירות בסייג של מצוות לא תעשה, וכן זהירות בהנהגה טובה.

על הפסוק: "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, כי לא אדם הוא להנחם" (שמואל א' טו,כט), בחינת "אדם" – הוא בחינת השכל והמידות, ובזה ישנם שינויים וניחומים. אבל מי שעובד עבודתו במסירות נפש (בחינת "כי לא אדם" – למעלה מבחינת אדם), שזהו על ידי מידת ה"נצח" – הנה בזה אין שינויים וניחומים, וזהו שאומר "כי לא אדם הוא להינחם".