מאז ומעולם היוותה הכתיבה לרבי, נשיא הדור, אחד הצינורות המרכזיים להתקשרות אליו. מעין "יחידות בכתב", בה מתקשרת היחידה שבנפש עם היחידה הכללית, נשמת המשיח שבדור. המכתב לרבי היה מעין 'נקודת עצירה' בה מתבונן החסיד 'אליבא דאמת', עד כמה פעל בעניני הרבי ועד כמה הוא משקיע כדי למלא את רצונו כדבעי.
חשיבות כפולה ומכופלת קיבל המכתב לרבי בתקופת ההעלם וההסתר שאופפת אותנו עתה, כאשר איננו זוכים לגשת אל פני הקודש ולשוחח 'פה אל פה אדבר בו'. בעוד בזמנים עברו זכו החסידים להכנס ליחידות של ממש 'אנא ומלכא בלחודוהי' ולקבל הדרכה מפורטת, ואם לאחר מכן פשטה היחידות הפרטית צורה ולבשה צורות אחרות שונות אשר בכולן קשר עין-אוזן עם הגוף הגשמי בו שוכנת עצמותו ומהותו יתברך – הרי שבזמננו צורת התקשורת הקרובה ביותר ל'יחידות', לה זכינו בחסד וברחמים, היא הכתיבה לרבי.
במכתב פורש החסיד את הרגשות העמוקים ביותר שבליבו, את ההתלבטויות בהן התחבט ושקל עד דק, והרבי מקבל הכל. 'מוצא את הדרך לענות', וכפי שנראה במוחש, אלפי חסידים זוכים לקבל הוראות והדרכות מפורטות באמצעות כרכי ה'אגרות קודש' בהם הניח הרבי את עצמו.
אולם ראשית כל, נעמוד על היחס אותו העניק הרבי בעצמו לכתיבה אליו:
לא להיות צרות-חסידים
מאגרות רבות עולה שוב ושוב המסר המבקש של הרבי: כתבו לי הכל. לא רק כשיש צרות חלילה, לא רק כשזקוקים לברכה ורפואה. אלא בעיקר כשיש בשורות טובות.
… וכבר כתבתי לאחדים מאנ"ש שאם היו מתאמצים ובמשך הזמן מתרגלים לכתוב מכתבים בבשורות טובות, הרי בטח שמזמן לזמן היו פוטרים אותם מכמה ענינים משונים שהמסובב מהם הוא כתיבת מכתב, כי הרי אין אתנו יודע עד מה, ואפשר כל הענין הוא בשביל ששני יהודים יבואו בקישור עוד הפעם, ובאופן של קירוב הלבבות, ענין הגורם נחת רוח למעלה מעלה, וכמובן ממה שנתבאר בלקו"ת ד"ה החלצו ובדרך מצותיך, מצות אהבת ישראל וכו'[1].
הרבי שלל בתוקף את המחשבה כאילו הכתיבה התדירה אליו 'מכבידה' וגורמת לו לטורח, ואף עודד את הכותבים אליו לכתוב כמה שיותר פרטים, וכמה שיותר בתדירות.
לאחרי הפסק הארוך נתקבל מכתבו – בלי הוראת זמן הכתיבה – בו כותב ראשי נקודות מהנעשה אצלו, ולפלא ההפסק ארוך ממכתב אחד לחבירו ואם הסיבה שאין מה להודיע, הרי התמי' גדולה עוד יותר שהרי ידוע הציווי שצ"ל כל יומא ויומא עביד עבידתי' ובפרט בתקופתנו דדרא דעקבתא דמשיחא שמוכרח הפצת המעינות חוצה, ואם על כאו"א לעסוק בזה עאכו"כ תמים ובת תמים וק"ל. ומה שאומרים אשר ישנם עכובים וכו' כבר מבואר בתורת החסידות שכל העכוב הוא בשביל שינצחו אותו ויתגברו עליו ולא בא בשביל שיעכב בפועל ופשוט, ויה"ר שעכ"פ מכאן ולהבא ימלא את האמור וחפץ ה' בידו יצליח לעשות את מחנם הט' מחנה חסידותית, ואין לך דבר העומד בפני הרצון[2].
פדיון-נפש
על כל מעלותיה הנשגבות של הכתיבה לרבי במשך השנה, ניצב המעמד המרטיט של 'כתיבת פ"נ'. אין זו עוד התכתבות סטנדרטית בין חסיד לרבו, אלא התמסרות מוחלטת בכל דרגות הנשמה: נפש רוח נשמה חי' ויחידה. המטרה המוצהרת של הפ"נ היא הבקשה לפדיית נפשו של החסיד (תמורת 'דמי הפ"נ' אותם נהוג לצרף למכתב) ולהצלחתו הגשמית והרוחנית, אולם בעצם נתינת הפ"נ ובקבלתו על-ידי הרבי יש משום 'אישור' על היות החסיד לחסיד והרבי לרבי. משום כך, בתקופה המפורסמת שלאחר הסתלקות הרבי הריי"צ נהגו החסידים לראות בכל פ"נ שהסכים הרבי מלך המשיח שליט"א לקבל – צעד נוסף לקבלת הנשיאות באופן רשמי.
ככל הנראה, התחיל מנהג כתיבת הפ"נ על-ידי רבותינו נשיאינו בעצמם, והחסידים למדו מהם לעשות כן. העדויות הראשונות לקיומו של פ"נ קיימים החל מהבעל-שם-טוב הקדוש (שמסר את הפ"נ לתלמידו המגיד ממעזריטש), ועד לאדמו"ר האמצעי והאדמו"רים שלאחריו שהפ"נים שכתבו מתועדים בספרי תולדותיהם.
לכתיבת פ"נ מועדים קבועים וידועים, כאשר הבולט ביותר הוא: ערב ראש השנה. אימת הדין חופפת על ראשי ישראל וכולם מבקשים להיכתב ולהיחתם בספר חיים טובים. חסידים יודעים שה'עורך דין' הטוב ביותר הוא הרבי, הממוצע המחבר בינינו ובין ה' אלוקינו, הוא אשר יעתיר בעד כל חסיד וחסיד כבנו יחידו ולא יזוז עד שיפעל מבוקשו.
גם בתקופות אפלות של מורא ופחד מהשלטון הסובייטי, כאשר כל קשר עם הרבי העמיד את הכותב לו בסכנת נפשות של ממש, ובאופן טבעי רבים מהחסידים חששו לשלוח לו מכתבים – היו הפ"נים של ערב ראש השנה חובה של ממש עבור כל חסיד וחסיד, והם התגברו על כל המניעות והעיכובים כדי שהפ"נ שלהם יגיע לנשיא הדור.
בדורנו נחקק הדבר 'בדפוס ולדורות' בספר המנהגים: בערב ראש השנה מוסר כל אחד פ"נ בעבורו ועבור בני-ביתו – ליד כ"ק האדמו"ר המברך את כל אחד ואחד בכתיבה וחתימה טובה. (אלו שהם בריחוק מקום – משתדלים לשלוח הפ"נ באופן שיתקבל לכ"ק האדמו"ר קודם ראש השנה).
הרבי מלך המשיח שליט"א נוהג לקבל באופן אישי את הפ"נים מידיהם של החסידים, ולשם כך נעמד על רגליו הקדושות שעות על-גבי שעות, וכשהזמן המצומצם בערב ראש השנה עצמו לא הספיק לקהל העצום שביקש לעבור – החל הרבי לקבל את הפ"נים אף מספר ימים כן.
במעמד הנשגב של ה'תקיעות' מפיו של הרבי, ניצבים לפניו שקיות נייר עמוסות. השמועה אומרת, כי בתוך אותם שקיות נמצאים כל הפ"נים שקיבל בערב ראש השנה. בקשותיהם של כלל ישראל וכל אחד בפרט לשנה טובה ומתוקה ניצבות בפניו ברגעים קדושים אלו, והוא מעתיר עליהם ופורש עליהם את טליתו הקדושה.
פ"נ כללי
בשלהי מלחמת העולם השניה, ביקשו זקני אנ"ש למסור לרבי הריי"צ "פ"נ כללי" בשם כלל ישראל בכל מקום שהם, ובפרט מעבר לים. מאז הונהג הדבר באורח קבע ואף הוא נקבע לדורות בספר המנהגים: החסידים מוסרים פ"נ עבור כ"ק אדמו"ר שליט"א ובני-ביתו ועבור כלל ישראל הנקרא בשם "פ"נ הכללי". בעת קבלת הפ"נ הכללי נוהג כ"ק האדמו"ר לברך את כל בני-ישראל בכל מקום שהם בברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.
בשנתו האחרונה בעלמא דין, ערב ראש השנה ה'שי"ת, התבטא הרבי הריי"צ באופן נדיר לאחר קבלת הפ"נ הכללי ואמר: היום הוא הזמן שהפרט צריך להיכלל בכלל… הרבי שליט"א העיד כי זו הפעם היחידה שהתבטא כך בהקשר זה.
על הפ"נ הכללי נוהגים לחתום החסידים הנשואים בלבד, ולא הבחורים. זאת בהתאם להוראת הרבי באחת השנים, שהסביר כי על התמימים להיות מונחים בתורה ולא בדברים אחרים, ומשום כך אינם צריכים להיות נוכחים במעמד מסירת הפ"נ הכללי.
תכל'ס, איך כותבים?
בחסדו הגדול עלינו, זכינו להדרכות מפורטות מכ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א בנוגע לכתיבה אליו בכלל, וכן בנוגע לכתיבת הפ"נ. כאשר המפורסם שבהם הוא השינוי שחולל הרבי בנוסח הפ"נ עצמו, שבצורה המקובלת (שנכתבה ע"י האדמו"רים עצמם בדורות הקודמים) התחיל במילים "אנא לעורר רחמים רבים ממקור הרחמים… על-דרך מכניסי רחמים כמבואר בתשובת מהרי"ב ז"ל". הרבי שלל זאת ואמר כי "לו יישר חילו" היה מבטל זאת – מי אנו שניתן לרבי "כתובת" מהיכן לעורר רחמים, ונדון בפניו אודות ה"היתר" לבקש זאת[3]…
לצד זאת, גם הנהגות חסידיות שהיו ברורות היטב לכל חסיד, קיבלו גושפנקא מהרבי. כך למשל הטבילה במקווה, שכאשר נמנעה מחסיד מסויים בשל סיבות רפואיות הוא חדל לכתוב לרבי למשך תקופה ארוכה. הרבי התייחס בחיוב להימנעותו והסביר כי בקריאת המכתב ניתן להבחין אפילו אם הטיוטה שממנה הועתק נכתבה לפני הטבילה במקווה!
הרבי הדגיש, כי לפני כתיבת פ"נ יש לקבל החלטות טובות אשר קיומן יהווה כלי להמשכת הברכות עליהם מבקש הכותב[4]. גם את הבקשות בפ"נ עצמו יש לכתוב במילים טובות וחיוביות, אף אם מדובר במניעות ועיכובים שרוצים להסיר[5], או בחסרונות שרוצים לתקנם (כאשר במקרה זה יש לתאר את המצב המבוקש אליו רוצים להגיע, ולא את המצב הפגום[6]). כאשר חסיד מסויים כתב בפ"נ כי הוא מוכן לקבל על עצמו ייסורים – הבהיר בפניו הרבי כי בקריאת הפ"נ ידלג על אותם מילים שכתב החסיד[7]!
בפן הטכני, ביקש הרבי כי המכתבים עבורו ייכתבו בכתב ברור וקריא[8], תוך הימנעות מצפיפות שורות וכתיבה ביניהם ומעליהם[9]. בהוראות שנמסרו ממזכירות הרבי, אנו מוצאים דרישה לכתיבה בדיו[10], ומצד אחד בלבד של הנייר[11].
שלא כבמכתב רגיל, בו ביקש הרבי לנקוב בזמן הכתיבה[12] – בכתיבת פ"נ נהוג שלא לכתוב תאריך ואפילו "ב"ה" בראש הדף[13], אלא להתחיל בכותרת "פ"נ", לפרט את הבקשות והשמות המלאים עליהם מבקשים (עם שם אמם), ולחתום בשם הכותב ושם אמו.
בפ"נ מבקש כל חסיד את כל אשר על ליבו, הן בקשות גשמיות – הנדרשות במיוחד בערב ראש השנה, כאשר האדם נידון על כל צרכיו במשך השנה כולה, והן בקשות רוחניות – למרות ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמיים". זאת משום שכאשר מדובר בחסיד המבקש מרבו, הרי "החסיד, הרבי והקב"ה – כולא חד"[14].
במכתב ממזכירות כ"ק אדמו"ר שליט"א מצויין, כי ראוי לכתוב פ"נ נפרד לכל איש ואיש "כשהם ממשפחות ועניינים נפרדים, ואפילו בלאו הכי"[15].
חסידים נוהגים להתכונן לכתיבת (כל מכתב, ובמיוחד) פ"נ כמו לתפילה – "כעומד לפני המלך": ליטול ידיים, ללבוש כובע וחליפה (וכמובן גארטל לנשואים), לתת מטבע לצדקה, ולגשת לכתיבה בכובד ראש הראוי.
את המכתב והפ"נ נהוג לכתוב על דף חלק (ללא שורות), ובמידה ונותר שטח פנוי מסיום המכתב ועד לסוף הגליון – לחתוך אותו. לפני שליחת הפ"נ או המכתב יש שנוהגים לקרוא אותו בפיהם כשהם מציירים במחשבתם כאילו (ובמילא זו המציאות האמיתית) הם קוראים אותו בפני כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א.
דמי פ"נ
בימי קדם, בחצרות החסידים המרובות, היה עיקרו של פ"נ – המעות הניתנות לרבי, תמורתם קיבל הרבי את השמות שנכתבו בפיתקה (שנקראת 'קוויטל') והתפלל עליהם לשנה טובה ומתוקה.
המחשה לכך ניתן למצוא בסיפורו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב (תואר בפיוטיות מרהיבה בשירו המפורסם של ר' יום טוב עהרליך "לב של אמא"), אשר התעקש לגבות דמי פ"נ מלאים מאמא ובנה הפעוט בנפרד, וכשלא הצליחה להשיג אותם הבהיר כי יוכל לרשום לפניו שם אחד בלבד, רק עליו יתפלל. הוא הציע לרשום את שם האמא ולוותר על הפעוט שאין בו חטא, אולם האמא אזרה עוז והחליטה לוותר על הזכרת שמה, העיקר שבנה יכתב ויחתם לחיים טובים. רבי לוי יצחק שהמתין רק לכך קפץ ממקומו בהתלהבות ושטח טענתו לפני השם יתברך: רחם עלינו כרחם אם על בניה!
באורחות חסידי חב"ד ניתנת ההדגשה העיקרית על כתיבת הפ"נ ומסירתו לרבי. בעצם המעמד יש ביטוי מובהק להתקשרות של החסיד לרבו ולהתמסרות אליו בכל כחות הנפש. עם זאת, "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" – כדי לפעול פדיון נפש, יש צורך בנתינת מעות צדקה שתמורתם ייפדה האדם לחיים טובים.
מאז ומקדם הקפידו חסידי חב"ד לצרף לפ"נ שלהם דמי פ"נ, אנו מוצאים כי גם בחורים בישיבת 'תומכי תמימים' בליובאוויטש, שהמעות לא היו מצויים בכיסם, התאמצו והביאו עם הפ"נ מעות לצדקה. על אחד הבחורים מסופר כי מחמת הדוחק והצפיפות שבמעמד קבלת הפ"נים, התגלגלו מידו המעות על הרצפה והוא התכופף לאספם. הרבי הרש"ב אחז בידו לבל יידחף וביקש לעזור לו לאסוף את הכסף[16].
בדור השביעי אנו מוצאים כי אף ילדים וילדות ששלחו פ"נים לרבי צירפו אליו דמי פ"נ[17]! הרבי התייחס ברצינות מרובה לפ"נים אלו והודיע כי יקראם על ציון חמיו הרבי הריי"צ.
אף אצל רבותינו נשיאינו עצמם, אנו מוצאים כי צירפו לפ"נים שכתבו דמי פדיון – כך בערב ראש השנה האחרון בחיים חיותו בעלמא דין, שיגר הרבי הריי"צ פ"נ לקריאה על ציון אמו הצדקנית, הוא נתן בידי השלוחים מעות לצדקה ואמר כי ניתן לפדות אותם[18].
מעות הפדיון ניתנות כמובן לרבי בעצמו, אליו מיועד הפ"נ, והוא עושה בהם כרצונו הקדוש. היו שנים בהם העביר הרבי את הכסף שנאסף ל"מחנה ישראל", ובהזדמנות מסויימת אמר כי מי שאינו יכול למסור את הכסף לרבי בעצמו, יכול להעבירם ישירות למוסדותיו הקדושים[19]. יצויין בהקשר זה במיוחד המוסד "קופת רבינו" שהופקד בידי כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א על טיפול בכספים כגון אלו (בניהול מזכיריו ר' שלום מענדל סימפסון ור' יהודה לייב גרונר). נסיים בתפילה, כי לאחר אין ספור פדיונות-נפש שכתבו וכותבים רבבות אלפי ישראל לישועתם הפרטית וישועת כלל ישראל – ייקרא סוף סוף כלפי שמיא "הפ"נ הכללי" של כל עם ישראל מכל הדורות כולם ובקשתם התמידית במשך 5781 שנים, וכסימן השנה הבעל"ט יתקיים בנו: פדה בשלום נפשי, בהתגלות כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א אשר יפדה את ישראל מכל צרותיו, ובמילא "והוא יפדה את ישראל מכל עוונותיו" עוד לפני ראש השנה, אמן כן יהי רצון.
[1] אגרות קודש כ"ק אד"ש, כרך יב אגרת ג'תתקפד.
[2] אגרות קודש כ"ק אד"ש, כרך יד אגרת ה'רנא.
[3] תורת מנחם – התוועדויות ה'שי"ת ליל ב' אייר.
[4] שבת פרשת וילך תשכ"ב.
[5] אג”ק אד”ש ח”ד ע’ תכד.
[6] אג"ק כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב ח"א ע' קנד.
[7] אג”ק אד”ש ח”ד ע’ שמח.
[8] לקו"ש חל"ט ע' 357.
[9] כ"ט אייר תשט"ז.
[10] מכתב להנהלת ישיבת לוד, חתום בשם המזכיר נ. מינדל. תשורה משמחת הנישואין זושא וואלף, י' תמוז תשנ"ו ע' 93.
[11] מכתב מהמזכירות להנהלת צא"ח, ת"א, חתום בשם המזכיר נ. מינדל. מקדש מלך א. ע' 84.
[12] אגרות-קודש כרך יד עמ' תעא. ועוד.
[13] ראה דוגמא מפ"נ שכתב כ"ק אד"ש מה"מ בעצמו לפני הנשיאות.
[14] שיחת אחרון של פסח ה'שי"ת.
[15] כ"א שבט תשט"ו.
[16] ליובאוויטש וחייליה, עמ' 27.
[17] ראלי כסלו תשמ"ז.
[18] ספר המאמרים תשי"א – מלוקט – עמ' 17.
[19] עדות המזכיר ר' יהודה לייב גרונר בעיתון "בית משיח".
Made by: kobish.com
