עה"פ "תשב אנוש עד דכא" (תהילים צ,ג), פירש: "תשב" אותיות "שבת", דהיינו מי שמקפיד ומדקדק במצות "שבת", גם אם הוא בבחינת "אנוש" – שעובד ע"ז כדור "אנוש", מוחלין לו כל עוונותיו.

עה"פ "ושמועה טובה תדשן עצם" (משלי טו,ל), על ידי מעשיהן של ישראל, הקב"ה מתענג ומתפרנס מזה, וזהו "תדשן עצם" – כלומר שמדשן את העצמיות של הקב"ה כביכול.

קבלה בידינו מרבותינו קדושי עליון, שלא לבטל השידוך בגלל הפסד ממון, כיון שיש חשש סכנה בזה ח"ו, וגם יש להקפיד שלא לאחר את זמן הנישואין.

לבעלי עסקים יש יתרון על יושבי אהל – בעניין ראיית אלוקות במוחש.

הקב"ה נקרא "חתן" וכנסת ישראל נקראת "כלה", וכמו שכתוב "ביום חתונתו זה מתן תורה" (תענית פ"ד משנה ח'), "חתן" – מלשון חות דרגא (ירידת דרגה), שהשם יתברך משפיל את עצמו להמשיך את השפע לבני ישראל, ובני ישראל הם "הכלה" – המקבלים, ואף שזה משל גשמי, אבל כן הוא באמת.

על מארז"ל "נשאו דשאים קל וחומר בעצמם (חולין ס,א), ולכאורה הצומח אין בו שכל, אלא שכל דבר למטה יש לו השורש למעלה, והשורש של הדשאים הם אלו שנשאו את הקל וחומר.

בכוחה של שמחה לפרוץ כל הגדרים – והטעם כיון שבעת השמחה יהיה גילוי מעצם הנפש ממש, משום זה יתכן שישתנו כוחותיו של האדם, ופעמים יתכן שאיש רע ואכזרי בעת שמחתו יקבל כל אחד בסבר פנים יפות. ולהיפך יתכן שאיש הטוב בעת שמחתו יתאכזר ויכה לכל מי שיפגע.

בעת השמחה אדם עוזב את ישותו ורואה את המעלות של זולתו, ובאמת לכל אחד מישראל יש מעלות נפלאות, אלא שמחמת ישותו לא רואה מעלת זולתו.

מעלת הייחוס בנישואין תופסת מקום חשוב ועיקרי – ובפרט כשהבא להשתדך הוא בר יחוס נעלה. כמו שכתוב בתורה גבי ייחוסה של אשת אהרון שנשא את "אלישבע בת עמינדב אחות נחשון" (בראשית ו,כג), וכן גבי אברהם שאמר לאליעזר "כי אם אל ארצי ומולדתי תלך" (בראשית כד,ד), שבני ארצי מיוחסות הן בהיותן ממשפחת אברהם.