אהבת ישראל זה השער הראשי, דרכו נכנסים בחצרות השם.

גם כשיש תענוגים גשמיים כמו בשמחת שבת ויום טוב, יש להידבק בתענוג הרוחני שבדבר ולא בתענוג הגשמי. על דרך משל, בן המלך שנשבה לאחד מהעבדים הפוחזים, והבן רוצה לקשר מחשבתו עם אביו, כדי שאביו ייזכר ממנו, ופעם רצה העבד ללכת לבית היין להשתכר ולקח עמו את בן המלך, שניהם שתו ושמחו, אך שמחת העבד הייתה שמחה חומרית, ושמחת בן המלך הייתה לקשר מחשבתו עם אביו המלך.

בנוגע למנהג הרב המגיד – כשנפלה לו איזו השגה חדשה במוחו היה אומרה בפה, והטעם לזה: כיון שהמשיך השגה זו גם בדיבור, על ידי זה המשיך העניין בעולם הזה, וכך שגם אחד הנמצא אפילו בקצה השני של העולם, על ידי יגיעתו יכול להשיגה.

על הפסוק "ובו תדבקון" (דברים יג,ה), פירש: יש להידבק בהשם יתברך, עד לאופן שיהיה דומה לו שנפטר מהעולם, וכמו שהיה אצל הבעל שם טוב בעת עליית נשמתו, שהיה מופשט מכל הגשמת חיי חומריות גופו כמו המתעלף ממש.

על ימי הגלות כתיב "אותותינו לא ראינו" (תהלים עד,ט), שאין רואים נסים בגלוי, אבל הנסים המלובשים בטבע שייכים גם בזמן הגלות, והטעם לזה: כיון שבדורות הראשונים היו הלבושים שלהם דקים ביותר כלבוש הצמר והפשתן, לכן היה לפעמים עת הכושר שיתגלה להם האור האלקי, מה שאין כן בדורות האחרונים בעקבות משיחא, הנשמות הם מבחינת עקביים, והלבושים שלהם מאד גסים, כמשל המנעל של עור המסתיר על הרגל, ולכן האור האלקי מוסתר בלבושי הטבע.

על ידי ההכנה של "לך לך" (בראשית יב,א), ו"שכחי עמך ובית אביך" (תהלים מה,יא), דהיינו ששוכח על תאוות העולם הזה, על ידי זה יוכל להתחבר עם הקב"ה בתפילה, והיינו שמחבר את הנשמה המלובשת בגוף עם שורש הנשמה למעלה.

כל איש ישראל מצד עצם נשמתו אינו יכול לעשות ההיפך מרצון השם יתברך, והוא בטל להשם לא על פי טעם ודעת, אלא מצד עצם טבעו.

מצוות התשובה היא למעלה מכל המצוות, (למרות שהיא מצוה פרטית ככל המצוות), וזהו מפני שעל ידי ההקדמה דתשובה, המצוות שנעשים אחר כך, הם באופן אחר לגמרי, וגם שעל ידי התשובה נעשה סליחת העוונות.

בנוגע למאמר רז"ל "הזית הזה כשכותשים אותו מוציא שמנו" (שמו"ר רפל"ו), על דרך זה הוא במאסר של הרביים, שכל זה נעשה בהסכמתם, כי כל צדיק וצדיק מושל ושולט על כל העניינים הגשמיים שלו, וכל מאורע עמו הוא בהסכמתו. ומזה מובן שזה שהרביים הסכימו על מאסרם, זהו בשביל ההפצה (הפצת היהדות והפצת המעיינות) בריבוי שתהיה לאחרי זה.