האנחה שיש ליהודי על צערו של חברו, שוברת כל המחיצות המקטרגים, והשמחה וברכה שיש ליהודי משמחת זולתו, ומברך אותו – מקובלת לפני השם יתברך כתפילתו של רבי ישמעאל כהן גדול בקודש הקדשים.

כשעולה לאדם במחשבתו לעשות איזו מצווה, אל לו להימנע מלעשותה בגלל חשש יוהרה וגאווה שיהיה לו מזה, אלא יש לו לעשותה, ומתוך שלא לשמה בא לשמה.

עניין נרות חנוכה – שהיוונים טימאו כל השמנים (שמן קאי על בחינת החכמה), שזהו ענין חכמות דקליפה, ועל כן הוצרך להמשיך מבחינה שלמעלה מחכמה דקדושה, וזהו עניין פך של שמן חתום בחותמו של כהן גדול.

בנוגע לעניין הקרבנות שמקריבים בהמה על גבי המזבח כמו שכתוב "מן הבהמה" (ויקרא א,ב), לכאורה איך יכופר לאדם על ידי שמקריב בהמה על גבי המזבח, הלא אדם יש לו דעת, ובהמה אין לה דעת, והביאור בזה – "אדם" הוא בגימטריא "מה", ו"בהמה" בגימטריא "ב"ן", ובשורשם בחינת "ב"ן" נעלה מבחינת "מ"ה", ולכן מצד שורשו יכול לתקן את האדם.

מי שיש לו חוש הציור ניתן לו לחזור בתשובה ביתר קלות, כיוון שהאהבה ויראה יכולות להיות בו בהרגשת בשר הלב הגשמי.

על הפסוק: "מי יעלה לנו השמימה" (דברים ל,יב), יש בזה ראשי תיבות "מילה", וסופי תיבות שם הוי׳, והנה בגמרא כתוב מה שמילה ניתנה לשמנה ימים, זהו כדי שיעבור עליו שבת אחת (נדה לא,ב), ואף שגם מי שנולד ביום שישי יוכל לימול ביום ראשון וגם אז תעבור עליו שבת אחת, עם כל זה מובן שישנה מעלה במספר שמנה, והמעלה היא דוגמת מה שהנימול לשמנה הראשון, יצחק אבינו שמו (יצחק) בגימטריא שמנה פעמים שם הוי'.

על ידי השמחה מתבטלים הדינים, כיוון שעל ידה מאיר בחינת הפנימיות דאור אין סוף, ועל ידי זה מתבטלות כל ההגבלות של סדר השתלשלות, והמשכה זו היא על ידי שמחה של מצווה דווקא, ולכן האריז"ל זכה למדריגות ומעלות גבוהות על ידי השמחה של מצווה.

חכם מופלג שאיננו מסודר, אין המקבל יכול לקבל ממנו, וגם בעצמו כלי שכלו נהיים מבולבלים.

ההפרש בין "סר מרע" ל"מואס ברע" – מי שסר מרע, אף שבפועל דוחה את הרע, מכל מקום יש אצלו נתינת מקום לרע, ועד שבהעלם יש לו איזה שמץ אהבה לרע. מה שאין כן מי שמואס ברע, אין אצלו שום נתינת מקום לרע.