על הפסוק: "לעולם השם דברך ניצב בשמים" (תהלים קיט,פט), פירש: "דברך" – קאי על אחד מעשרה מאמרות, והוא מאמר "יהי רקיע בתוך המים וגו'" (בראשית א,ו), הנה תיבות אלו ניצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים להחיותם, כי בלעדי האותיות של המאמרות, אין להם קיום כלל.

על דברי המשנה: "מאימתי קורין את שמע בערבין" (ברכות ב,א), ביאר: "מאימתי" – מלשון אימה ופחד, דהיינו מאימת השם, "קוראין את שמע" – האימה מהשם קוראת וממשיכה את בחינת "שמע ישראל". "בערבין" – מלשון ערב, ומלשון "עריבות", דהיינו שעל ידי היראה, ניתן להפוך את בחינת הערב, לעריבות ומתיקות.

אין הקדוש ב"ה שורה אלא על דבר שבטל אצלו יתברך – בין בפועל ממש כמלאכים העליונים, בין בכוח ככל איש ישראל למטה, שבכוחו להיות בטל ממש להשם יתברך, במסירת נפשו להשם.

האדמו"ר האמצעי דרש מחסידיו, כששנים מהם נפגשים יחדיו ברחוב, יש להם לדבר ביניהם על (מושגים נעלים בחסידות כ)עתיק ואריך.

בנוגע למאמר קדושי עליון: "אחרי שריפה מתעשרים", הטעם לזה, כיון שבסדר השתלשלות של הספירות, אחרי מדת הדין מגיע מדת הרחמים, שגדולה אפילו יותר ממדת החסד.

כל מה שבטל יותר – הרי הוא יותר כלי לאלוקות, וכמו שרואים באדם שמחולק לשלשה, "ראש", "גוף" ו"רגל", הראש הוא הכי קטן, ולכן יש בו הכוחות הכי נעלים, שהם ארבעת החושים. לעומתו הגוף גדול יותר, ויש בו רק חוש אחד, חוש המישוש. והרגל שהוא הכי גדול, יש בו רק את כוח ההילוך.

בכל עליה ממדרגה למדרגה וכמו מחול אל הקודש, וכן מקדושת יום טוב לקדושת שבת, צריכים טבילה במקווה, כיון שהטבילה היא הביטול ממהות הראשון, והתכללות במדרגה העליונה.

על הפסוק: "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל" (במדבר כד,ה), ביאר: "אהל" – הוא דירת עראי, ו"משכן" – הוא דירת קבע. וזהו ההפרש בין מדריגת יעקב למדרגת ישראל, "ישראל" – הוא שם המעלה, ולכן הוא בדוגמת המשכן, שהוא בנין קבע. ואילו "יעקב" – שהוא בחינת עקב, הוא בדרגת אהל – דירת עראי. והם שני סוגי עבודה: בחינת "יעקב" – הם בעלי העסקים, שעיקר עסקם הוא בענייני העולם. ובחינת "ישראל" – הם יושבי אוהל (המתעסקים בעיקר בלימוד התורה).

בנוגע ללשון המשנה: "ואתה עתיד ליתן דין וחשבון" (אבות פ"ג משנה ח'), ביאר: מה שנאמר "דין" לפני "חשבון", למרות שהסדר הוא שקודם עושים חשבון, ורק אחר כך מגיע הדין, זהו מפני שלפי הדין שאדם דן את חברו, כך הקדוש ברוך הוא עורך חשבון עם האדם.