על הפסוק: "בא אל התיבה" (בראשית ז,א) פירש: יש לבוא ולהיכנס לתיבות התורה והתפילה, דהיינו שיש להתפלל וללמוד בחיות.

על הפסוק "ואהבת את ה' אלוקיך" (דברים ו,ה), הקשה איך שייך ציווי על אהבה, וביאר: ש"ואהבת" הוא בלשון הבטחה, שסופו להגיע לידי אהבה, וזה בא על ידי ההתבוננות ש"הוי' אלוקיך", פירוש ש"הוי'" שלמעלה מהטבע, הוא "אלוקיך" – כחך וחיותך.

על ידי שהאדם כופה את עצמו במחשבה דיבור או מעשה – על ידי זה נמשכת עליו קדושה עליונה לסייעו סיוע רב ועצום לעבודתו יתברך.

כשאחד מדבר עם זולתו בענייני עבודת ה' – ישנם שני נפש האלוקית נגד נפש הטבעית אחת (נתבאר בספר התוועדויות בלשון הקודש תשמ"ו ח"ב עמוד 599. וראה גם ליקוטי שיחות ח"ב עמוד 642 ועוד)

על דברי המשנה: "הכל לפי רוב המעשה" (אבות פ"ג משנה ט"ו), ביאר: ההדגשה היא רוב המעשה, ולא גודל המעשה, הכוונה בזה היא במה שכופל ומתמיד בעשיית הטוב, דאינו דומה המחלק מאה זהובים לצדקה במאה פעמים, לנותן אותם בבת אחת, כיוון שהנותן במאה פעמים יש לו רוב המעשה.

מי שמשקיע עצמו בפרנסה יותר מכפי הצורך – פעמים לא זו בלבד שלא מועיל, אלא גם מזיק. כמשל ההולך עם לבוש שגדול מכפי מידתו שיכול להיכשל בו. ועל דרך זה מי ששקוע יותר מכפי הצורך בלבושי הפרנסה, יכול להיכשל על ידי זה.

על הפסוק "לך לך" (בראשית יב,א), פירש: "לך" – האדם צריך ללכת, "לך" – אל עצמיותו. דהיינו לעצמיות נשמתו, ועל דרך מה שכתוב: "קומי לך רעיתי ולכי לך" (שיר השירים ב, י), שהרי לא כל הנשמה מלובשת בגוף (שהאדם צריך ללכת ולהגיע לגלות את עצם נשמתו), ולכן יש להתקשר עם עצם הנשמה.

למרות שבדורות האחרונים נמצאים בדרגה פחותה – עם כל זה כוח המסירות נפש ישנו עתה יותר מדורות הראשונים, ועל דרך משל שיותר קל להכניס הרגל למים רותחים, מאשר להכניס את הראש. ועל דרך זה דורנו – בחינת רגל, לגבי דורות הראשונים – בחינת ראש.

על מאמר המשנה "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת" (אבות פ"ג מ"ט), פירש "יראת חטאו" – הכוונה לעבודת התפילה, שצריך להיות קודמת ללימוד התורה – חכמתו. ואזי היא מתקיימת.